אז בהזדמנות זו אני כותבת כאן כאשת מקצוע וכאמא:
כן זה כן נורא. לא זה לא כואב פחות.
זה נכון שיש מאפיינים יחודיים לאובדן בינקות, אבל רובם חופפים לאובדן של הורה בגילאי הילדות המאוחרים יותר.
ההבדל הגדול בחווית האובדן קשור לעובדה שתינוקות וילדים צעירים עד גיל 8 בערך לא יכולים לנחש לבד מה זה אומר למות, איפה נמצאים המתים וכו'. ולכן הם חייבים לקבל תיווך והסבר של המבוגרים המשמעותיים שסביבם כדי להבין מה קרה להורה המת, אחרת הם עלולים לפתח חרדות, פחדים ושלל תסמינים. כאן אפשר לקרוא בהרחבה על איך מסבירים מוות לילדים צעירים.
הדומה בין תינוקות למתבגרים שאיבדו הורה זה שעל מנת לעבור תהליך של התפתחות נפשית בריאה, גם אלה וגם אלה זקוקים לדמויות הזדהות. כשמדובר בנער שמאבד את אמא בגיל 13 – יש לו נכס רגשי חיוני עבור התפתחות הזהות שלו: הוא הכיר את אמא 13 שנה ויודע למשל איזה תכונות שלה הוא העריך ואיזה הרגיזו אותו, הוא יודע באיזה מובנים הוא היה רוצה להידמות לה ובאיזה מובנים הוא מעדיף להיות הפוך ממנה. לפעמים ברגעים רגישים שבהם נער צריך את אמא שלו, הוא יוכל לנחש ניחוש מושכל מה היא הייתה אומרת ואיך הייתה יכולה לנחם אותו.
לעומתו, לתינוקת שאיבדה את אבא שלה בגיל חודש אין את הנכס הזה, ולכן היא תלויה במבוגרים שסובבים אותה כדי לגבש לעצמה איזושהי דמות של אבא.
כשמדובר בשני הורים חיים התהליך הזה שבו הילד מגלה את הסובייקטיביות של ההורים קורה באופן טבעי והדרגתי ככל שהוא מתבגר. אבל כשמדובר בתינוק שההורה שלו שנפטר, הוא כאמור תלוי במבוגרים שמסביבו.
בהתחלה הוא צריך לראות בעיניים תמונה או סרטון כדי לראות איך אבא היה נראה, בהמשך הוא צריך לראות חפצים של אבא, ואחכ הוא צריך לדעת איזה תחביבים היו לאבא בתור ילד ובתור מבוגר, מה הוא אהב לאכול, איזה תכונות שליליות היו לו, איזה חלומות היו לו וכו'.
אצל כולנו במהלך תהליך ההתבגרות הדמויות ההוריות מופנמות פנימה אל תוך הנפש והופכות לייצוג פנימי.
חשוב לזכור שגם נפש של ילד שהתייתם בגיל צעיר מתפתחת באותו אופן, מה שאומר שלמבוגרים המשמעותיים בחייו יש יכולת השפעה גדולה על התפתחותו הנפשית הבריאה.

לסיכום, לגדל ילד שאיבד הורה בינקות מצריך משאבים רבים. ילדים חווים את העולם דרכינו ההורים, ולכן זה חשוב שנהיה בתהליך מתמשך של עיבוד האובדן ברמה השכלית והרגשית. כך נוכל להעניק לילדנו אפשרות לצמוח מהאובדן ולהשיג רווחה נפשית גבוהה.

לאחרונה חזר על עצמו בקליניקה שלי נושא הילדים הלא מדברים, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. הכוונה היא לאותם ילדים ומתבגרים שלא משתפים פעולה עם הנסיונות שלנו לדבר על האובדן ועל הרגשות בעקבותיו, ולפעמים אפילו מסרבים לכל שיח על אבא שנפטר.

ברור לנו שאובדן של הורה הוא אירוע דרמטי שמעורר המון רגשות בכל גיל, ואנחנו מצפות (לפעמים באופן לא מודע) שיבטאו את הרגשות הללו במילים ברורות כמו "אני מתגעגע לאבא" או "אני עצוב כי אבא מת". 

שתי הדוגמאות הללו מבטאות שיח רגשי פתוח וישיר. 

בהקשר הזה חשוב לזכור שהמשפחה התקיימה גם לפני האובדן, והתקיימו גם נורמות של תקשורת. אם קודם לא היה במשפחה שיח רגשי ישיר וברור, כנראה שהילדים יתקשו פתאום בבת אחת לדבר את הרגשות שלהם במילים, ובמיוחד כשמדובר ברגשות קשים ומכאיבים שמופיעים אחרי האובדן.

דבר נוסף שחשוב לזכור, הוא שילדים חווים את העולם דרכנו ההורים. אם יש נושא שעבורנו הוא טאבו שאסור לדבר עליו או להרגיש אותו – הילדים יקלטו את זה בחושים שלהם ולא ידברו. וכנל גם התנהגות – אם מעשים מסוימים נתפסים על ידינו כמאיימים על התפקוד או שאינם הולמים את האבל, הילדים שלנו ימנעו מלעשות אותם.

דוגמה לכך היא ילדה שמאז שאביה נפטר רואה את אמא שלה מתפקדת היטב, לא מבטאת את הכאב כלפי חוץ, ומדי פעם שומעת אותה בוכה בחדר כשהיא לבד. אותה ילדה לומדת שכשמאבדים אדם אהוב צריך להמשיך לתפקד רגיל, ושמותר להרגיש ולהביע כאב רק בפרטיות כשאף אחד לא שומע.

דוגמה נוספת היא של ילד שבמשפחה שלו כל אזכור של אבא מלווה בבכי עז, והוא דווקא נזכר בינו לבין עצמו בפרצופים המצחיקים שאבא היה עושה, ומתחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק כביטוי לאבל שלו. הילד הזה מבין מהר מאוד שצחוק הוא לא לגיטימי בהקשר הזה, מה שיגרום לו להרגיש בושה, והוא ישתדל לא להגיד כלום כדי לא לפלוט בטעות את התחושות ה'לא הולמות' שלו.

יש כמובן עוד אינספור גורמים שיכולים לגרום לילדים להתאבל באופן לא מילולי, כל מקרה לגופו, אבל אני רוצה בכל זאת לתת כמה טיפים שיעזרו לך לעודד את הילדים לדבר:

1. לפני הכל, לשדר לילדים שמותר להזכיר את אבא בכל הקשר. אם מנגנים ברדיו שיר שהוא אהב – את יכולה להגיד כבדרך אגב "אבא ממש אהב את השיר הזה". זה מעביר מסר שהמחשבות על אבא מגיעות בכל מיני רגעים לא צפויים, וזה תמיד בסדר לחלוק את המחשבות האלה בתוך המשפחה.

2. לשתף את הילדים באופן קונקרטי ברגשות מורכבים כמו "אני מתגעגעת לאבא עכשיו" או "הייתי רוצה שאבא יהיה כאן עכשיו". המילים הללו יהוו מודלינג לילדים שלך, ויאותתו להם שאלה תחושות נורמטיביות להרגיש ולחלוק איתך.

3. להזמין את הילדים להשתתף במנהגי האבל שלך, אבל לקחת בחשבון שהם יסרבו. אם למשל את מדליקה נר שבועי לכבודו אז להציע לילדים להשתתף "מי רוצה לעזור לי להדליק את הנר זכרון לאבא?". וגם אם הם מסרבים לא להתייאש – להמשיך להציע כל שבוע ולו בכדי שידעו שהם תמיד מוזמנים לקחת חלק, אבל גם שמותר להם להתאבל בדרך הייחודית שלהם.

4. לפתוח מדי פעם אלבום עם תמונות שלו בזמן שהילדים בשגרת הבית שלהם. אם הם מסתקרנים – את יכולה לספר משהו על הסיטואציה שבה צולמה התמונה. ושוב כמו קודם, גם אם זה גורם להם לברוח לחדר – לא להיבהל. מטרת העלעול באלבום היא לשדר לילדים שאבא הוא לא טאבו, מותר להיזכר בו ובדברים שעשינו יחד באופן יזום, למרות הרגשות המורכבים שזה מביא.

לסיכום, האובדן מעורר בנו, קטנים וגדולים, רגשות מורכבים. הילדים שלנו מסתכלים עלינו כדי ללמוד איך אמורים להתנהג אחרי שמאבדים אדם אהוב וקרוב, מה מותר ומה אסור להגיד, ואיזה רגשות מותר להביע בפני אמא. תהליך האבל הוא ריצה למרחקים ארוכים כי הוא מצריך מאיתנו להתמודד עם רגשות סוערים, ללמוד איך לבטא את הרגשות האלה, וגם ליצור נורמות תקשורת משפחתיות חדשות.

בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת כלים שיעזרו לך לתת מענה טוב ונכון לילדים שלך אחרי האובדן. ההדרכה מצולמת, וכוללת תשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות נכון ובבטחון על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים. הפרק השביעי מוקדש לילדים שנמנעים לדבר על האובדן. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה

בשנים האחרונות רבים עסוקים בזימון המציאות שהם רוצים על ידי חשיבה חיובית, והמילה "זימון" על שלל הטיותיה הפכה להיות הסיבה הבלעדית כמעט לכל בעיה:  

חלית בסרטן? יש לך בעיה רגשית לא פתורה ולכן זימנת את המחלה.

היית מעורבת בתאונת דרכים? כנראה שזימנת את זה כדי להרוויח משהו.

בעלך נפטר? זימנת את זה כי היית צריכה לעבור תיקון.

בפועל מדובר בסוג של חשיבה מאגית: מצב שבו האדם מייחס למחשבות שלו השפעה סיבתית על המציאות. חשיבה מאגית היא מאפיין של חשיבה של ילדים, וכמבוגרים ברגעי חרדה וחוסר שליטה אנחנו נסוגים רגרסיבית לחשיבה כזו כדי להחזיר לעצמנו תחושת ביטחון ואיזון.

הניסיון למצוא סדר היגיון ודפוס באירועי החיים הוא אנושי וטבעי. כולנו מספרים לעצמנו שהחיים בשליטה, שאנחנו יודעים מה עומד לקרות מחר, כי תיכננו ורשמנו ביומן. אבל האמת היא, שרוב הדברים שמתרחשים במציאות הם לא בשליטה שלנו. אם היינו מודעים באמת לחוסר השליטה שלנו בעולם היינו מתקשים לחיות ולתפקד. ולכן, יש לנו נטייה לחפש את החוקיות באירועים קשים וטרגיים וכך להרגיע את עצמנו שלנו זה לא יקרה. כלומר, כשאישה אומרת לאלמנה "את זימנת את האובדן" היא בעצם מספרת לעצמה שמוות הוא פונקציה של זימון, וכל עוד היא עצמה מזמנת שבעלה יחיה אז הוא יחיה והיא לא תתאלמן.

כשמשפט כזה נאמר לאלמנה, הסאב טקסט הוא שהאישה האבלה היא האחראית על מה שקרה כי לא התרכזה מספיק חזק בלחשוב חיובי, ואולי אפילו "חטאה" במחשבות שליליות. זו האשמה קשה מאוד. 

יש מעט מאוד אלמנות, אם בכלל, שלא מרגישות אשמה סביב האובדן. אחת מרגישה אשמה שלא הכריחה את בעלה ללכת להיבדק כשלא הרגיש טוב לפני הדום לב, ואחרת מרגישה אשמה שרבה עם בעלה יום לפני שהוא נהרג בתאונת דרכים. אין צורך להוסיף לקלחת הזאת גם אשמה לא מציאותית על זימונים למינהם. וממילא אף בעל לא מת כי אישתו זימנה את זה. אנשים מתים מסיבות מאוד ספציפיות כמו דום לב, תאונה או מחלה.

בתוך עידן ניו אייג' שאנחנו נמצאים בו אני כאן כדי להזכיר: אנחנו בני האדם לא כל יכולים. לא כל דבר שאנחנו רוצים קורה, ולא כל דבר שאנחנו לא רוצים לא קורה. ישנם אירועי חיים שאינם בשליטתנו. הסוד הוא להסכים לחיות את החיים למרות העובדה הזאת