הכוונות של הגננת הזאת ואחרות שבאו אחריה היו טובות, אבל היא ביטאה עמדה לפיה פעוט שאיבד את אבא שלו מוכרח להפגין בעיות התנהגות ואלימות בעקבות האובדן. ברגע שהעמדה הזאת פגשה את איתן שלי שאיבד את אבא שלו היא הולידה ציפייה קונקרטית ממנו. הגננת בעצם הלבישה על התנהגות סטנדרטית של ילד בן 4 את הציפייה שלה ממנו כיתום. הדבר הזה הוא בעייתי כי הוא עלול להוביל להתערבויות חינוכיות וטיפוליות שגויות שיזיקו לילד במקום להועיל לו.

בדוגמה שנתתי זו הייתה גננת, אבל בתכלס לכל אחד ואחת מאיתנו יש אמונות ותפיסות לגבי ילדים יתומים. חלקן נטועות בספרות ובתרבות (תום סויר, הארי פוטר), חלקן קשורות למקורות היהודיים (כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן) וחלקן קשורות לחוויות האישיות של האדם. עבור מי שקורא את המילים שלי עכשיו זו יכולה להיות הזדמנות טובה להעלות למודע את התפיסות על יתומים. אפשר לקחת דף ולכתוב עליו את כל האסוציאציות שעולות כשחושבות על המילה "יתום". אין תשובות לא נכונות

הסיבה שבגללה אני מעודדת להעלות את הנושא הזה למודעות, זה שהתפיסות שלנו מייצרות ציפיות מהילדים. למשל אם האסוציאציות שעלו אצלך הן "מסכן" "חלש" ו"נזקק", כנראה שהציפיות שלך מהילד יהיו נמוכות. יש הורים שתפיסה כזאת תגרום להן לרצות לפצות את הילד ולקנות לו פריטים יקרים, והורים אחרים יוותרו לילד כשהוא יסרב לעזור בבית. בשני המקרים המסר שמועבר הוא שהוא לא ילד רגיל, שהוא חלש מאחרים ולכן גם לא מצפים ממנו כמו מאחרים. אני נותנת דוגמאות פשוטות לשם המחשת הרעיון, כשבפועל המציאות מורכבת מהרבה חוויות ורעיונות שמייצרים אצל רובנו תפיסת עולם מגוונת ומורכבת.

אז מה בכל זאת רלוונטי לצפות מילד יתום?

כמו שציינתי, אין תשובה אחת נכונה. אני כן יכולה לחלוק את השקפת העולם האישית והמקצועית שלי: ילד יתום הוא ילד רגיל שעבר אירוע קשה. ככה אני מתייחסת לבן שלי, וככה אני תופסת את הילדים של המטופלות והמטופלים האלמנים שלי. 

מתוך התפיסה הזאת הקשבתי לדברים של הגננת לפני 7 שנים. שאלתי את עצמי – האם פעוטות בני 4 שלא איבדו הורה חוטפים לפעמים קוביה לפעוטות אחרים? האם הוא חטף קוביות לאחרים גם לפני האובדן? כמובן שהתשובה על שתי השאלות היא כן. ולכן זאת התנהגות רגילה של פעוט, ואין צורך להתערב אחרת ממה שמתערבים כשלא מדובר בילד יתום. בוודאי שאין צורך לשלוח אותו לטיפול בגלל זה. 

מתלבטים אם התנהגות מסוימת של הילד היא תגובה לאובדן? אפשר להגיע אליי לתהליך ליווי קצר וממוקד בו תוכלו להבין מה המקור להתנהגות שלו ואיך הכי נכון להגיב ולפעול.

לפרטים אפשר לשלוח לי וואטסאפ ל054-4730594

לאחרונה חזר על עצמו בקליניקה שלי נושא הילדים הלא מדברים, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. הכוונה היא לאותם ילדים ומתבגרים שלא משתפים פעולה עם הנסיונות שלנו לדבר על האובדן ועל הרגשות בעקבותיו, ולפעמים אפילו מסרבים לכל שיח על אבא שנפטר.

ברור לנו שאובדן של הורה הוא אירוע דרמטי שמעורר המון רגשות בכל גיל, ואנחנו מצפות (לפעמים באופן לא מודע) שיבטאו את הרגשות הללו במילים ברורות כמו "אני מתגעגע לאבא" או "אני עצוב כי אבא מת". 

שתי הדוגמאות הללו מבטאות שיח רגשי פתוח וישיר. 

בהקשר הזה חשוב לזכור שהמשפחה התקיימה גם לפני האובדן, והתקיימו גם נורמות של תקשורת. אם קודם לא היה במשפחה שיח רגשי ישיר וברור, כנראה שהילדים יתקשו פתאום בבת אחת לדבר את הרגשות שלהם במילים, ובמיוחד כשמדובר ברגשות קשים ומכאיבים שמופיעים אחרי האובדן.

דבר נוסף שחשוב לזכור, הוא שילדים חווים את העולם דרכנו ההורים. אם יש נושא שעבורנו הוא טאבו שאסור לדבר עליו או להרגיש אותו – הילדים יקלטו את זה בחושים שלהם ולא ידברו. וכנל גם התנהגות – אם מעשים מסוימים נתפסים על ידינו כמאיימים על התפקוד או שאינם הולמים את האבל, הילדים שלנו ימנעו מלעשות אותם.

דוגמה לכך היא ילדה שמאז שאביה נפטר רואה את אמא שלה מתפקדת היטב, לא מבטאת את הכאב כלפי חוץ, ומדי פעם שומעת אותה בוכה בחדר כשהיא לבד. אותה ילדה לומדת שכשמאבדים אדם אהוב צריך להמשיך לתפקד רגיל, ושמותר להרגיש ולהביע כאב רק בפרטיות כשאף אחד לא שומע.

דוגמה נוספת היא של ילד שבמשפחה שלו כל אזכור של אבא מלווה בבכי עז, והוא דווקא נזכר בינו לבין עצמו בפרצופים המצחיקים שאבא היה עושה, ומתחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק כביטוי לאבל שלו. הילד הזה מבין מהר מאוד שצחוק הוא לא לגיטימי בהקשר הזה, מה שיגרום לו להרגיש בושה, והוא ישתדל לא להגיד כלום כדי לא לפלוט בטעות את התחושות ה'לא הולמות' שלו.

יש כמובן עוד אינספור גורמים שיכולים לגרום לילדים להתאבל באופן לא מילולי, כל מקרה לגופו, אבל אני רוצה בכל זאת לתת כמה טיפים שיעזרו לך לעודד את הילדים לדבר:

1. לפני הכל, לשדר לילדים שמותר להזכיר את אבא בכל הקשר. אם מנגנים ברדיו שיר שהוא אהב – את יכולה להגיד כבדרך אגב "אבא ממש אהב את השיר הזה". זה מעביר מסר שהמחשבות על אבא מגיעות בכל מיני רגעים לא צפויים, וזה תמיד בסדר לחלוק את המחשבות האלה בתוך המשפחה.

2. לשתף את הילדים באופן קונקרטי ברגשות מורכבים כמו "אני מתגעגעת לאבא עכשיו" או "הייתי רוצה שאבא יהיה כאן עכשיו". המילים הללו יהוו מודלינג לילדים שלך, ויאותתו להם שאלה תחושות נורמטיביות להרגיש ולחלוק איתך.

3. להזמין את הילדים להשתתף במנהגי האבל שלך, אבל לקחת בחשבון שהם יסרבו. אם למשל את מדליקה נר שבועי לכבודו אז להציע לילדים להשתתף "מי רוצה לעזור לי להדליק את הנר זכרון לאבא?". וגם אם הם מסרבים לא להתייאש – להמשיך להציע כל שבוע ולו בכדי שידעו שהם תמיד מוזמנים לקחת חלק, אבל גם שמותר להם להתאבל בדרך הייחודית שלהם.

4. לפתוח מדי פעם אלבום עם תמונות שלו בזמן שהילדים בשגרת הבית שלהם. אם הם מסתקרנים – את יכולה לספר משהו על הסיטואציה שבה צולמה התמונה. ושוב כמו קודם, גם אם זה גורם להם לברוח לחדר – לא להיבהל. מטרת העלעול באלבום היא לשדר לילדים שאבא הוא לא טאבו, מותר להיזכר בו ובדברים שעשינו יחד באופן יזום, למרות הרגשות המורכבים שזה מביא.

לסיכום, האובדן מעורר בנו, קטנים וגדולים, רגשות מורכבים. הילדים שלנו מסתכלים עלינו כדי ללמוד איך אמורים להתנהג אחרי שמאבדים אדם אהוב וקרוב, מה מותר ומה אסור להגיד, ואיזה רגשות מותר להביע בפני אמא. תהליך האבל הוא ריצה למרחקים ארוכים כי הוא מצריך מאיתנו להתמודד עם רגשות סוערים, ללמוד איך לבטא את הרגשות האלה, וגם ליצור נורמות תקשורת משפחתיות חדשות.

בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת כלים שיעזרו לך לתת מענה טוב ונכון לילדים שלך אחרי האובדן. ההדרכה מצולמת, וכוללת תשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות נכון ובבטחון על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים. הפרק השביעי מוקדש לילדים שנמנעים לדבר על האובדן. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה

הרבה הורים שנאלצים לספר לילדים שלהם על פטירה של אדם אהוב נמנעים משימוש במילה הישירה "מת", מעדיפים לרכך את המכה ולספר ש"אבא בשמיים". הסיבות ברורות: רצון להגן על הילדים מפני כאב שכרוך בידיעה שבכלל יש מוות בעולם, רצון לשמור עליהם מפני הכאב שאדם אהוב לא יחזור, ובנוסף מחשבה שהילדים צעירים מדי ובלאו הכי לא יכולים להבין אז עדיף לחכות עם המידע לכשיגדלו.

אבל האמת היא, שגם עבורינו המבוגרות רעיון הסופיות של המוות הוא כואב ומפחיד. כשמדובר באישה שבעלה נפטר, שבעצמה כואבת את העובדה שבן הזוג שלה מת ולא חוזר, אפשר בהחלט להבין את הקושי שלה להשתמש במילה "מת" כשהיא מתווכת לילדים שלה את מה שקרה. 

חשוב בהקשר הזה לזכור שילדים צעירים מבינים את המילים שלנו באופן קונקרטי, ולכן כשאותו ילד שומע ש"אבא בשמיים" הוא מבין את זה פשוטו כמשמעו – אבא חי בשמיים, וכנראה שיש שם בשמיים עוד הרבה אנשים. ואם הוא עלה לשמיים זה אומר שהוא גם ירד חזרה באיזשהו שלב, או לחלופין שאם הוא לא יורד אז הוא כנראה לא רוצה לרדת. 

הרעיון הזה של השמיים מוביל הרבה פעמים ילדים צעירים לאכזבות וחרדות. ראשית ישנה כל הזמן ציפייה שאבא יחזור, ובהכרח גם אכזבה שוב ושוב על כך שהוא לא חוזר. יש ילדים שמפחדים לטוס במטוס כי בשמיים יש הרבה אנשים מתים. יש ילדים שחושבים ש"בשמיים" זה אומר שאבא מתעופף לו כמו הציפורים, ולכן יושבים שעות ארוכות ומחפשים את אבא בלהקות הציפורים. אגב כל הדוגמאות הן מסיפורים אמיתיים ששמעתי ממטופלות בקליניקה.

ובכל מקרה גם בלי חרדות, אפשר להתאבל רק על מישהו שלא חוזר. תחשבו על תמי ארד בשנותיה הראשונות כאישתו של נעדר: כמה היא דאגה לו, כמה היא ציפתה כל הזמן שיחזור, כמה התאכזבה כשעבר יום ועוד יום ושום חדשות אודות מצבו לא הגיעו. כך מרגישים ילדים שלא הובהר להם שאבא לא חוזר – במקום שהאנרגיות שלהם יופנו פנימה לתוך תהליך עיבוד אבל, הם עסוקים כל הזמן במצב של אבא ובשאלה מתי הוא יחזור כבר.   

בשורה התחתונה: כדאי להימנע מלספר לילדים שאבא (או כל אדם אהוב אחר שנפטר) נמצא בשמיים. חשוב מאוד להסביר לילדים שאבא מת, ושאנשים מתים לא חוזרים. כלומר ילד צריך ללמוד שמוות הוא סופי ושלא חוזרים ממנו – כתופעה כללית, ובנוסף הוא צריך לדעת שהאבא הספציפי שלו מת ולא חוזר. למרות הכאב שכרוך בלומר את הדברים הללו, ולמרות הכאב שהילד יחווה. זה עדיף על מצב שבו הילד דואג לאבא שלו שנמצא רחוק, וגם על מצב של אכזבה תמידית שאבא חי אבל לא חוזר.