הרצון בחזרתיות קשור ישירות לתהליך הלמידה שבו ילדים מחפשים כל הזמן להבין דפוסים, כלומר איך דברים מתנהלים ומה גורם למה. זוהי מעלה התפתחותית משמעותית להיות מסוגלים לצפות את מה שעומד לקרות כי היא מאפשרת לילדים (ותכלס גם למבוגרים) תחושת שליטה ובטחון. כהורים כולנו יודעים היטב שילד בלי שגרה הוא ילד עצבני וחסר מנוחה, ולכן אנחנו עוזרים להם למשל על ידי יצירת שגרה קבועה שחוזרת על עצמה בכל יום.

העקרון הזה תופס גם כשמדובר במוות של הורה. ילד שמאבד הורה נתקל במציאות חדשה שהוא לא מכיר ולא מבין: יום אחד אבא היה פה, ופתאום אין אבא. אם הוא לא יקבל הסבר ישיר וברור על הסיבה שבגללה אבא מת, עלולה להתעורר אצלו חרדה עצומה שמא גם אמא ויתר אנשים שהוא אוהב יעלמו יום אחד מהחיים שלו בלי שום אזהרה מוקדמת. 

בכל מקרה, גם אם לא יקבלו מאיתנו הסבר, ילדים יחפשו את הקשר הסיבתי שגרם לאובדן. אחד הפתרונות שילדים מוצאים טמון בעובדה שהם תופסים את העולם במונחים של טוב ורע. ילד שלא יודע מה הסיבה שגרמה לאבא למות עלול לחשוב שאבא עשה משהו רע ובגלל זה נעלם. גם חשיבה מאגית עלולה להתעורר אצל ילדים אחרי אובדן הורה, ילד שכעס על אבא יומיים לפני האובדן יחשוב שהכעס שלו גרם למוות של אבא. 

בשורה התחתונה האמת עדיפה על פני כל רעיון אחר שהילדים ימציאו: מוות הוא לא משהו שמתרחש בצורה אקראית או סתמית. לכל מוות יש סיבה. חשוב שילדים ידעו את הסיבה הספציפית שגרמה למוות של אבא, וגם שבאופן כללי יש סיבה לכל מוות. זה יקל עליהם להתמודד עם חוסר השליטה שכרוך באובדן, ויאפשר להם תחושה שהם מסוגלים לצפות את מה שעומד לקרות.

אם מעניין אותך להבין לעומק את האופן שבו הילדים שלך תופסים את האובדן, וחשוב מזה – לקבל כלים כדי לתת להם מענה נכון שיעזור להם להתאבל באופן בריא, אני מזמינה אותך לצפות בהדרכה הדיגיטלית שלי "מדברים אובדן". ההדרכה מחולקת לתשעה פרקים, וכל פרק עוסק בשאלה נפוצה של ילדים אחרי אובדן.

מעבר לתשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות בקלות לילדים, כל פרק כולל גם התייחסות לאופן שבו השאלות שלהם פוגשות את הכאב שלנו. ההדרכה הזאת היא הפורמט הכי קל ופשוט שקיים כדי לצרוך את הידע החיוני הזה. לחצו כאן למעבר להדרכה

הכוונות של הגננת הזאת ואחרות שבאו אחריה היו טובות, אבל היא ביטאה עמדה לפיה פעוט שאיבד את אבא שלו מוכרח להפגין בעיות התנהגות ואלימות בעקבות האובדן. ברגע שהעמדה הזאת פגשה את איתן שלי שאיבד את אבא שלו היא הולידה ציפייה קונקרטית ממנו. הגננת בעצם הלבישה על התנהגות סטנדרטית של ילד בן 4 את הציפייה שלה ממנו כיתום. הדבר הזה הוא בעייתי כי הוא עלול להוביל להתערבויות חינוכיות וטיפוליות שגויות שיזיקו לילד במקום להועיל לו.

בדוגמה שנתתי זו הייתה גננת, אבל בתכלס לכל אחד ואחת מאיתנו יש אמונות ותפיסות לגבי ילדים יתומים. חלקן נטועות בספרות ובתרבות (תום סויר, הארי פוטר), חלקן קשורות למקורות היהודיים (כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן) וחלקן קשורות לחוויות האישיות של האדם. עבור מי שקורא את המילים שלי עכשיו זו יכולה להיות הזדמנות טובה להעלות למודע את התפיסות על יתומים. אפשר לקחת דף ולכתוב עליו את כל האסוציאציות שעולות כשחושבות על המילה "יתום". אין תשובות לא נכונות

הסיבה שבגללה אני מעודדת להעלות את הנושא הזה למודעות, זה שהתפיסות שלנו מייצרות ציפיות מהילדים. למשל אם האסוציאציות שעלו אצלך הן "מסכן" "חלש" ו"נזקק", כנראה שהציפיות שלך מהילד יהיו נמוכות. יש הורים שתפיסה כזאת תגרום להן לרצות לפצות את הילד ולקנות לו פריטים יקרים, והורים אחרים יוותרו לילד כשהוא יסרב לעזור בבית. בשני המקרים המסר שמועבר הוא שהוא לא ילד רגיל, שהוא חלש מאחרים ולכן גם לא מצפים ממנו כמו מאחרים. אני נותנת דוגמאות פשוטות לשם המחשת הרעיון, כשבפועל המציאות מורכבת מהרבה חוויות ורעיונות שמייצרים אצל רובנו תפיסת עולם מגוונת ומורכבת.

אז מה בכל זאת רלוונטי לצפות מילד יתום?

כמו שציינתי, אין תשובה אחת נכונה. אני כן יכולה לחלוק את השקפת העולם האישית והמקצועית שלי: ילד יתום הוא ילד רגיל שעבר אירוע קשה. ככה אני מתייחסת לבן שלי, וככה אני תופסת את הילדים של המטופלות והמטופלים האלמנים שלי. 

מתוך התפיסה הזאת הקשבתי לדברים של הגננת לפני 7 שנים. שאלתי את עצמי – האם פעוטות בני 4 שלא איבדו הורה חוטפים לפעמים קוביה לפעוטות אחרים? האם הוא חטף קוביות לאחרים גם לפני האובדן? כמובן שהתשובה על שתי השאלות היא כן. ולכן זאת התנהגות רגילה של פעוט, ואין צורך להתערב אחרת ממה שמתערבים כשלא מדובר בילד יתום. בוודאי שאין צורך לשלוח אותו לטיפול בגלל זה. 

מתלבטים אם התנהגות מסוימת של הילד היא תגובה לאובדן? אפשר להגיע אליי לתהליך ליווי קצר וממוקד בו תוכלו להבין מה המקור להתנהגות שלו ואיך הכי נכון להגיב ולפעול.

לפרטים אפשר לשלוח לי וואטסאפ ל054-4730594

אז בהזדמנות זו אני כותבת כאן כאשת מקצוע וכאמא:
כן זה כן נורא. לא זה לא כואב פחות.
זה נכון שיש מאפיינים יחודיים לאובדן בינקות, אבל רובם חופפים לאובדן של הורה בגילאי הילדות המאוחרים יותר.
ההבדל הגדול בחווית האובדן קשור לעובדה שתינוקות וילדים צעירים עד גיל 8 בערך לא יכולים לנחש לבד מה זה אומר למות, איפה נמצאים המתים וכו'. ולכן הם חייבים לקבל תיווך והסבר של המבוגרים המשמעותיים שסביבם כדי להבין מה קרה להורה המת, אחרת הם עלולים לפתח חרדות, פחדים ושלל תסמינים. כאן אפשר לקרוא בהרחבה על איך מסבירים מוות לילדים צעירים.
הדומה בין תינוקות למתבגרים שאיבדו הורה זה שעל מנת לעבור תהליך של התפתחות נפשית בריאה, גם אלה וגם אלה זקוקים לדמויות הזדהות. כשמדובר בנער שמאבד את אמא בגיל 13 – יש לו נכס רגשי חיוני עבור התפתחות הזהות שלו: הוא הכיר את אמא 13 שנה ויודע למשל איזה תכונות שלה הוא העריך ואיזה הרגיזו אותו, הוא יודע באיזה מובנים הוא היה רוצה להידמות לה ובאיזה מובנים הוא מעדיף להיות הפוך ממנה. לפעמים ברגעים רגישים שבהם נער צריך את אמא שלו, הוא יוכל לנחש ניחוש מושכל מה היא הייתה אומרת ואיך הייתה יכולה לנחם אותו.
לעומתו, לתינוקת שאיבדה את אבא שלה בגיל חודש אין את הנכס הזה, ולכן היא תלויה במבוגרים שסובבים אותה כדי לגבש לעצמה איזושהי דמות של אבא.
כשמדובר בשני הורים חיים התהליך הזה שבו הילד מגלה את הסובייקטיביות של ההורים קורה באופן טבעי והדרגתי ככל שהוא מתבגר. אבל כשמדובר בתינוק שההורה שלו שנפטר, הוא כאמור תלוי במבוגרים שמסביבו.
בהתחלה הוא צריך לראות בעיניים תמונה או סרטון כדי לראות איך אבא היה נראה, בהמשך הוא צריך לראות חפצים של אבא, ואחכ הוא צריך לדעת איזה תחביבים היו לאבא בתור ילד ובתור מבוגר, מה הוא אהב לאכול, איזה תכונות שליליות היו לו, איזה חלומות היו לו וכו'.
אצל כולנו במהלך תהליך ההתבגרות הדמויות ההוריות מופנמות פנימה אל תוך הנפש והופכות לייצוג פנימי.
חשוב לזכור שגם נפש של ילד שהתייתם בגיל צעיר מתפתחת באותו אופן, מה שאומר שלמבוגרים המשמעותיים בחייו יש יכולת השפעה גדולה על התפתחותו הנפשית הבריאה.

לסיכום, לגדל ילד שאיבד הורה בינקות מצריך משאבים רבים. ילדים חווים את העולם דרכינו ההורים, ולכן זה חשוב שנהיה בתהליך מתמשך של עיבוד האובדן ברמה השכלית והרגשית. כך נוכל להעניק לילדנו אפשרות לצמוח מהאובדן ולהשיג רווחה נפשית גבוהה.

לאחרונה חזר על עצמו בקליניקה שלי נושא הילדים הלא מדברים, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. הכוונה היא לאותם ילדים ומתבגרים שלא משתפים פעולה עם הנסיונות שלנו לדבר על האובדן ועל הרגשות בעקבותיו, ולפעמים אפילו מסרבים לכל שיח על אבא שנפטר.

ברור לנו שאובדן של הורה הוא אירוע דרמטי שמעורר המון רגשות בכל גיל, ואנחנו מצפות (לפעמים באופן לא מודע) שיבטאו את הרגשות הללו במילים ברורות כמו "אני מתגעגע לאבא" או "אני עצוב כי אבא מת". 

שתי הדוגמאות הללו מבטאות שיח רגשי פתוח וישיר. 

בהקשר הזה חשוב לזכור שהמשפחה התקיימה גם לפני האובדן, והתקיימו גם נורמות של תקשורת. אם קודם לא היה במשפחה שיח רגשי ישיר וברור, כנראה שהילדים יתקשו פתאום בבת אחת לדבר את הרגשות שלהם במילים, ובמיוחד כשמדובר ברגשות קשים ומכאיבים שמופיעים אחרי האובדן.

דבר נוסף שחשוב לזכור, הוא שילדים חווים את העולם דרכנו ההורים. אם יש נושא שעבורנו הוא טאבו שאסור לדבר עליו או להרגיש אותו – הילדים יקלטו את זה בחושים שלהם ולא ידברו. וכנל גם התנהגות – אם מעשים מסוימים נתפסים על ידינו כמאיימים על התפקוד או שאינם הולמים את האבל, הילדים שלנו ימנעו מלעשות אותם.

דוגמה לכך היא ילדה שמאז שאביה נפטר רואה את אמא שלה מתפקדת היטב, לא מבטאת את הכאב כלפי חוץ, ומדי פעם שומעת אותה בוכה בחדר כשהיא לבד. אותה ילדה לומדת שכשמאבדים אדם אהוב צריך להמשיך לתפקד רגיל, ושמותר להרגיש ולהביע כאב רק בפרטיות כשאף אחד לא שומע.

דוגמה נוספת היא של ילד שבמשפחה שלו כל אזכור של אבא מלווה בבכי עז, והוא דווקא נזכר בינו לבין עצמו בפרצופים המצחיקים שאבא היה עושה, ומתחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק כביטוי לאבל שלו. הילד הזה מבין מהר מאוד שצחוק הוא לא לגיטימי בהקשר הזה, מה שיגרום לו להרגיש בושה, והוא ישתדל לא להגיד כלום כדי לא לפלוט בטעות את התחושות ה'לא הולמות' שלו.

יש כמובן עוד אינספור גורמים שיכולים לגרום לילדים להתאבל באופן לא מילולי, כל מקרה לגופו, אבל אני רוצה בכל זאת לתת כמה טיפים שיעזרו לך לעודד את הילדים לדבר:

1. לפני הכל, לשדר לילדים שמותר להזכיר את אבא בכל הקשר. אם מנגנים ברדיו שיר שהוא אהב – את יכולה להגיד כבדרך אגב "אבא ממש אהב את השיר הזה". זה מעביר מסר שהמחשבות על אבא מגיעות בכל מיני רגעים לא צפויים, וזה תמיד בסדר לחלוק את המחשבות האלה בתוך המשפחה.

2. לשתף את הילדים באופן קונקרטי ברגשות מורכבים כמו "אני מתגעגעת לאבא עכשיו" או "הייתי רוצה שאבא יהיה כאן עכשיו". המילים הללו יהוו מודלינג לילדים שלך, ויאותתו להם שאלה תחושות נורמטיביות להרגיש ולחלוק איתך.

3. להזמין את הילדים להשתתף במנהגי האבל שלך, אבל לקחת בחשבון שהם יסרבו. אם למשל את מדליקה נר שבועי לכבודו אז להציע לילדים להשתתף "מי רוצה לעזור לי להדליק את הנר זכרון לאבא?". וגם אם הם מסרבים לא להתייאש – להמשיך להציע כל שבוע ולו בכדי שידעו שהם תמיד מוזמנים לקחת חלק, אבל גם שמותר להם להתאבל בדרך הייחודית שלהם.

4. לפתוח מדי פעם אלבום עם תמונות שלו בזמן שהילדים בשגרת הבית שלהם. אם הם מסתקרנים – את יכולה לספר משהו על הסיטואציה שבה צולמה התמונה. ושוב כמו קודם, גם אם זה גורם להם לברוח לחדר – לא להיבהל. מטרת העלעול באלבום היא לשדר לילדים שאבא הוא לא טאבו, מותר להיזכר בו ובדברים שעשינו יחד באופן יזום, למרות הרגשות המורכבים שזה מביא.

לסיכום, האובדן מעורר בנו, קטנים וגדולים, רגשות מורכבים. הילדים שלנו מסתכלים עלינו כדי ללמוד איך אמורים להתנהג אחרי שמאבדים אדם אהוב וקרוב, מה מותר ומה אסור להגיד, ואיזה רגשות מותר להביע בפני אמא. תהליך האבל הוא ריצה למרחקים ארוכים כי הוא מצריך מאיתנו להתמודד עם רגשות סוערים, ללמוד איך לבטא את הרגשות האלה, וגם ליצור נורמות תקשורת משפחתיות חדשות.

בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת כלים שיעזרו לך לתת מענה טוב ונכון לילדים שלך אחרי האובדן. ההדרכה מצולמת, וכוללת תשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות נכון ובבטחון על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים. הפרק השביעי מוקדש לילדים שנמנעים לדבר על האובדן. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה