הכוונות של הגננת הזאת ואחרות שבאו אחריה היו טובות, אבל היא ביטאה עמדה לפיה פעוט שאיבד את אבא שלו מוכרח להפגין בעיות התנהגות ואלימות בעקבות האובדן. ברגע שהעמדה הזאת פגשה את איתן שלי שאיבד את אבא שלו היא הולידה ציפייה קונקרטית ממנו. הגננת בעצם הלבישה על התנהגות סטנדרטית של ילד בן 4 את הציפייה שלה ממנו כיתום. הדבר הזה הוא בעייתי כי הוא עלול להוביל להתערבויות חינוכיות וטיפוליות שגויות שיזיקו לילד במקום להועיל לו.

בדוגמה שנתתי זו הייתה גננת, אבל בתכלס לכל אחד ואחת מאיתנו יש אמונות ותפיסות לגבי ילדים יתומים. חלקן נטועות בספרות ובתרבות (תום סויר, הארי פוטר), חלקן קשורות למקורות היהודיים (כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן) וחלקן קשורות לחוויות האישיות של האדם. עבור מי שקורא את המילים שלי עכשיו זו יכולה להיות הזדמנות טובה להעלות למודע את התפיסות על יתומים. אפשר לקחת דף ולכתוב עליו את כל האסוציאציות שעולות כשחושבות על המילה "יתום". אין תשובות לא נכונות

הסיבה שבגללה אני מעודדת להעלות את הנושא הזה למודעות, זה שהתפיסות שלנו מייצרות ציפיות מהילדים. למשל אם האסוציאציות שעלו אצלך הן "מסכן" "חלש" ו"נזקק", כנראה שהציפיות שלך מהילד יהיו נמוכות. יש הורים שתפיסה כזאת תגרום להן לרצות לפצות את הילד ולקנות לו פריטים יקרים, והורים אחרים יוותרו לילד כשהוא יסרב לעזור בבית. בשני המקרים המסר שמועבר הוא שהוא לא ילד רגיל, שהוא חלש מאחרים ולכן גם לא מצפים ממנו כמו מאחרים. אני נותנת דוגמאות פשוטות לשם המחשת הרעיון, כשבפועל המציאות מורכבת מהרבה חוויות ורעיונות שמייצרים אצל רובנו תפיסת עולם מגוונת ומורכבת.

אז מה בכל זאת רלוונטי לצפות מילד יתום?

כמו שציינתי, אין תשובה אחת נכונה. אני כן יכולה לחלוק את השקפת העולם האישית והמקצועית שלי: ילד יתום הוא ילד רגיל שעבר אירוע קשה. ככה אני מתייחסת לבן שלי, וככה אני תופסת את הילדים של המטופלות והמטופלים האלמנים שלי. 

מתוך התפיסה הזאת הקשבתי לדברים של הגננת לפני 7 שנים. שאלתי את עצמי – האם פעוטות בני 4 שלא איבדו הורה חוטפים לפעמים קוביה לפעוטות אחרים? האם הוא חטף קוביות לאחרים גם לפני האובדן? כמובן שהתשובה על שתי השאלות היא כן. ולכן זאת התנהגות רגילה של פעוט, ואין צורך להתערב אחרת ממה שמתערבים כשלא מדובר בילד יתום. בוודאי שאין צורך לשלוח אותו לטיפול בגלל זה. 

מתלבטים אם התנהגות מסוימת של הילד היא תגובה לאובדן? אפשר להגיע אליי לתהליך ליווי קצר וממוקד בו תוכלו להבין מה המקור להתנהגות שלו ואיך הכי נכון להגיב ולפעול.

לפרטים אפשר לשלוח לי וואטסאפ ל054-4730594

אז בהזדמנות זו אני כותבת כאן כאשת מקצוע וכאמא:
כן זה כן נורא. לא זה לא כואב פחות.
זה נכון שיש מאפיינים יחודיים לאובדן בינקות, אבל רובם חופפים לאובדן של הורה בגילאי הילדות המאוחרים יותר.
ההבדל הגדול בחווית האובדן קשור לעובדה שתינוקות וילדים צעירים עד גיל 8 בערך לא יכולים לנחש לבד מה זה אומר למות, איפה נמצאים המתים וכו'. ולכן הם חייבים לקבל תיווך והסבר של המבוגרים המשמעותיים שסביבם כדי להבין מה קרה להורה המת, אחרת הם עלולים לפתח חרדות, פחדים ושלל תסמינים. כאן אפשר לקרוא בהרחבה על איך מסבירים מוות לילדים צעירים.
הדומה בין תינוקות למתבגרים שאיבדו הורה זה שעל מנת לעבור תהליך של התפתחות נפשית בריאה, גם אלה וגם אלה זקוקים לדמויות הזדהות. כשמדובר בנער שמאבד את אמא בגיל 13 – יש לו נכס רגשי חיוני עבור התפתחות הזהות שלו: הוא הכיר את אמא 13 שנה ויודע למשל איזה תכונות שלה הוא העריך ואיזה הרגיזו אותו, הוא יודע באיזה מובנים הוא היה רוצה להידמות לה ובאיזה מובנים הוא מעדיף להיות הפוך ממנה. לפעמים ברגעים רגישים שבהם נער צריך את אמא שלו, הוא יוכל לנחש ניחוש מושכל מה היא הייתה אומרת ואיך הייתה יכולה לנחם אותו.
לעומתו, לתינוקת שאיבדה את אבא שלה בגיל חודש אין את הנכס הזה, ולכן היא תלויה במבוגרים שסובבים אותה כדי לגבש לעצמה איזושהי דמות של אבא.
כשמדובר בשני הורים חיים התהליך הזה שבו הילד מגלה את הסובייקטיביות של ההורים קורה באופן טבעי והדרגתי ככל שהוא מתבגר. אבל כשמדובר בתינוק שההורה שלו שנפטר, הוא כאמור תלוי במבוגרים שמסביבו.
בהתחלה הוא צריך לראות בעיניים תמונה או סרטון כדי לראות איך אבא היה נראה, בהמשך הוא צריך לראות חפצים של אבא, ואחכ הוא צריך לדעת איזה תחביבים היו לאבא בתור ילד ובתור מבוגר, מה הוא אהב לאכול, איזה תכונות שליליות היו לו, איזה חלומות היו לו וכו'.
אצל כולנו במהלך תהליך ההתבגרות הדמויות ההוריות מופנמות פנימה אל תוך הנפש והופכות לייצוג פנימי.
חשוב לזכור שגם נפש של ילד שהתייתם בגיל צעיר מתפתחת באותו אופן, מה שאומר שלמבוגרים המשמעותיים בחייו יש יכולת השפעה גדולה על התפתחותו הנפשית הבריאה.

לסיכום, לגדל ילד שאיבד הורה בינקות מצריך משאבים רבים. ילדים חווים את העולם דרכינו ההורים, ולכן זה חשוב שנהיה בתהליך מתמשך של עיבוד האובדן ברמה השכלית והרגשית. כך נוכל להעניק לילדנו אפשרות לצמוח מהאובדן ולהשיג רווחה נפשית גבוהה.

לאחרונה חזר על עצמו בקליניקה שלי נושא הילדים הלא מדברים, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. הכוונה היא לאותם ילדים ומתבגרים שלא משתפים פעולה עם הנסיונות שלנו לדבר על האובדן ועל הרגשות בעקבותיו, ולפעמים אפילו מסרבים לכל שיח על אבא שנפטר.

ברור לנו שאובדן של הורה הוא אירוע דרמטי שמעורר המון רגשות בכל גיל, ואנחנו מצפות (לפעמים באופן לא מודע) שיבטאו את הרגשות הללו במילים ברורות כמו "אני מתגעגע לאבא" או "אני עצוב כי אבא מת". 

שתי הדוגמאות הללו מבטאות שיח רגשי פתוח וישיר. 

בהקשר הזה חשוב לזכור שהמשפחה התקיימה גם לפני האובדן, והתקיימו גם נורמות של תקשורת. אם קודם לא היה במשפחה שיח רגשי ישיר וברור, כנראה שהילדים יתקשו פתאום בבת אחת לדבר את הרגשות שלהם במילים, ובמיוחד כשמדובר ברגשות קשים ומכאיבים שמופיעים אחרי האובדן.

דבר נוסף שחשוב לזכור, הוא שילדים חווים את העולם דרכנו ההורים. אם יש נושא שעבורנו הוא טאבו שאסור לדבר עליו או להרגיש אותו – הילדים יקלטו את זה בחושים שלהם ולא ידברו. וכנל גם התנהגות – אם מעשים מסוימים נתפסים על ידינו כמאיימים על התפקוד או שאינם הולמים את האבל, הילדים שלנו ימנעו מלעשות אותם.

דוגמה לכך היא ילדה שמאז שאביה נפטר רואה את אמא שלה מתפקדת היטב, לא מבטאת את הכאב כלפי חוץ, ומדי פעם שומעת אותה בוכה בחדר כשהיא לבד. אותה ילדה לומדת שכשמאבדים אדם אהוב צריך להמשיך לתפקד רגיל, ושמותר להרגיש ולהביע כאב רק בפרטיות כשאף אחד לא שומע.

דוגמה נוספת היא של ילד שבמשפחה שלו כל אזכור של אבא מלווה בבכי עז, והוא דווקא נזכר בינו לבין עצמו בפרצופים המצחיקים שאבא היה עושה, ומתחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק כביטוי לאבל שלו. הילד הזה מבין מהר מאוד שצחוק הוא לא לגיטימי בהקשר הזה, מה שיגרום לו להרגיש בושה, והוא ישתדל לא להגיד כלום כדי לא לפלוט בטעות את התחושות ה'לא הולמות' שלו.

יש כמובן עוד אינספור גורמים שיכולים לגרום לילדים להתאבל באופן לא מילולי, כל מקרה לגופו, אבל אני רוצה בכל זאת לתת כמה טיפים שיעזרו לך לעודד את הילדים לדבר:

1. לפני הכל, לשדר לילדים שמותר להזכיר את אבא בכל הקשר. אם מנגנים ברדיו שיר שהוא אהב – את יכולה להגיד כבדרך אגב "אבא ממש אהב את השיר הזה". זה מעביר מסר שהמחשבות על אבא מגיעות בכל מיני רגעים לא צפויים, וזה תמיד בסדר לחלוק את המחשבות האלה בתוך המשפחה.

2. לשתף את הילדים באופן קונקרטי ברגשות מורכבים כמו "אני מתגעגעת לאבא עכשיו" או "הייתי רוצה שאבא יהיה כאן עכשיו". המילים הללו יהוו מודלינג לילדים שלך, ויאותתו להם שאלה תחושות נורמטיביות להרגיש ולחלוק איתך.

3. להזמין את הילדים להשתתף במנהגי האבל שלך, אבל לקחת בחשבון שהם יסרבו. אם למשל את מדליקה נר שבועי לכבודו אז להציע לילדים להשתתף "מי רוצה לעזור לי להדליק את הנר זכרון לאבא?". וגם אם הם מסרבים לא להתייאש – להמשיך להציע כל שבוע ולו בכדי שידעו שהם תמיד מוזמנים לקחת חלק, אבל גם שמותר להם להתאבל בדרך הייחודית שלהם.

4. לפתוח מדי פעם אלבום עם תמונות שלו בזמן שהילדים בשגרת הבית שלהם. אם הם מסתקרנים – את יכולה לספר משהו על הסיטואציה שבה צולמה התמונה. ושוב כמו קודם, גם אם זה גורם להם לברוח לחדר – לא להיבהל. מטרת העלעול באלבום היא לשדר לילדים שאבא הוא לא טאבו, מותר להיזכר בו ובדברים שעשינו יחד באופן יזום, למרות הרגשות המורכבים שזה מביא.

לסיכום, האובדן מעורר בנו, קטנים וגדולים, רגשות מורכבים. הילדים שלנו מסתכלים עלינו כדי ללמוד איך אמורים להתנהג אחרי שמאבדים אדם אהוב וקרוב, מה מותר ומה אסור להגיד, ואיזה רגשות מותר להביע בפני אמא. תהליך האבל הוא ריצה למרחקים ארוכים כי הוא מצריך מאיתנו להתמודד עם רגשות סוערים, ללמוד איך לבטא את הרגשות האלה, וגם ליצור נורמות תקשורת משפחתיות חדשות.

בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת כלים שיעזרו לך לתת מענה טוב ונכון לילדים שלך אחרי האובדן. ההדרכה מצולמת, וכוללת תשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות נכון ובבטחון על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים. הפרק השביעי מוקדש לילדים שנמנעים לדבר על האובדן. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה

כשאנחנו משוות בין הרכבים שלנו זה מרגיש לגיטימי, אבל כשבאופן טבעי מתעוררת השוואה בין בן הזוג שנפטר לבן הזוג החדש מיד מתעוררת גם אשמה כי זה לא פייר להשוות, והמחשבה שלרוב מגיעה אח"כ היא "ובכלל זה לא בר השוואה כי אף אחד לא ישתווה לבעלי המנוח". זה הזמן לספר לכן בסוד שכולן עושות את זה. נשים שהייתה להן זוגיות נפלאה עם הבעל המת, נשים שהייתה להן מערכת יחסים פוגענית עם הבעל המת, כווולן. וגם כולם כמובן.  

אם הנטייה הזו קיימת בכולנו, והניסיון להימנע ממנה נועד לכישלון ולרגשי אשם, אני ממליצה בשלב ראשון לקבל את העובדה שזה קיים ונוכח.

העניין הוא שבדרך כלל ההשוואה בין בני הזוג היא בכלל ביטוי לתהליך פנימי, ככה שבשלב שני אפשר להסתכל פנימה כדי להבין על מה בפנים יושבת ההשוואה. 

לדוגמה, אישה שהייתה נשואה לגבר כריזמטי ודומיננטי, בוחרת אחרי האובדן לצאת עם גבר שקט ונחבא אל הכלים. במערכת היחסים הראשונה התאים לה להיות בעמדה פסיבית יחסית ולתת לבן הזוג להוביל את הקשר. אחרי האובדן, בקשר החדש היא נהנית להיות יותר אקטיבית ולבוא לידי ביטוי בדינמיקה הזוגית. זו אישה שיכולה לדבר על הבחירות שלה במונחים של השוואה בין בני הזוג, אבל בפועל היא עצמה עברה שינוי, ובעקבות השינוי גם הצרכים שלה בזוגיות השתנו. 

או ניקח לדוגמה אישה שמתחילה לצאת עם גבר חדש אחרי האובדן, ומגלה למבוכתה שהיא לא מסוגלת להביא אותו לחברים שלה, כי הוא משמעותית פחות מוצלח/חכם/חברותי מבן הזוג שנפטר. להערכתי אגב זה המצב הכי נפוץ שנשים אלמנות נתקלות בו. מצד אחד זה גורם לה לתסכול וגעגוע חזק לגבר המוצלח שהיה לה, ומצד שני זה שומר על מעמדו של בעלה שנפטר כגבר מדהים וחד פעמי שאף אחד אחר לא ישתווה לו. 

בנוסף בתוך סיפור ההשוואות תמיד מסתתרת השאלה – מה זה אומר עליי שאני בזוגיות עם הגבר הזה? מה זה אומר עליי שאחרי האובדן אני בוחרת להיות עם גבר כזה? למרות שבעידן הניו אייג' המנטרה היא "אני לא דופקת חשבון לאף אחד ועושה רק מה שבא לי!", בפועל אנחנו חיות חברתיות שמושפעות מאוד מאיך שאנחנו משתקפות בעיני הזולת. לפעמים אחרי האובדן יש רצון למרוד ב"תפקיד" שגילמתי רוב חיי (למשל האישה השקטה והפסיבית מהדוגמה הראשונה), ולבחור בן זוג שיתאים לתפקיד החדש. 

לסיכום, השוואות הן טבעיות, לפחות בהתחלה. אם הנושא הזה גורם לרגשי אשם וכאב רגשי כדאי להגיע לטיפול על מנת להבין על מה ההשוואה יושבת באמת.

בהזדמנות זו אני מעדכנת שאני מרחיבה את הקליניקה אונליין שלי, ופנויה לקבל מטופלות חדשות שמעוניינות בטיפול בוידיאו. אם זה מדבר אליך, אני מזמינה אותך להתקשר או לסמס לי ל-0544730594.

בשנים האחרונות רבים עסוקים בזימון המציאות שהם רוצים על ידי חשיבה חיובית, והמילה "זימון" על שלל הטיותיה הפכה להיות הסיבה הבלעדית כמעט לכל בעיה:  

חלית בסרטן? יש לך בעיה רגשית לא פתורה ולכן זימנת את המחלה.

היית מעורבת בתאונת דרכים? כנראה שזימנת את זה כדי להרוויח משהו.

בעלך נפטר? זימנת את זה כי היית צריכה לעבור תיקון.

בפועל מדובר בסוג של חשיבה מאגית: מצב שבו האדם מייחס למחשבות שלו השפעה סיבתית על המציאות. חשיבה מאגית היא מאפיין של חשיבה של ילדים, וכמבוגרים ברגעי חרדה וחוסר שליטה אנחנו נסוגים רגרסיבית לחשיבה כזו כדי להחזיר לעצמנו תחושת ביטחון ואיזון.

הניסיון למצוא סדר היגיון ודפוס באירועי החיים הוא אנושי וטבעי. כולנו מספרים לעצמנו שהחיים בשליטה, שאנחנו יודעים מה עומד לקרות מחר, כי תיכננו ורשמנו ביומן. אבל האמת היא, שרוב הדברים שמתרחשים במציאות הם לא בשליטה שלנו. אם היינו מודעים באמת לחוסר השליטה שלנו בעולם היינו מתקשים לחיות ולתפקד. ולכן, יש לנו נטייה לחפש את החוקיות באירועים קשים וטרגיים וכך להרגיע את עצמנו שלנו זה לא יקרה. כלומר, כשאישה אומרת לאלמנה "את זימנת את האובדן" היא בעצם מספרת לעצמה שמוות הוא פונקציה של זימון, וכל עוד היא עצמה מזמנת שבעלה יחיה אז הוא יחיה והיא לא תתאלמן.

כשמשפט כזה נאמר לאלמנה, הסאב טקסט הוא שהאישה האבלה היא האחראית על מה שקרה כי לא התרכזה מספיק חזק בלחשוב חיובי, ואולי אפילו "חטאה" במחשבות שליליות. זו האשמה קשה מאוד. 

יש מעט מאוד אלמנות, אם בכלל, שלא מרגישות אשמה סביב האובדן. אחת מרגישה אשמה שלא הכריחה את בעלה ללכת להיבדק כשלא הרגיש טוב לפני הדום לב, ואחרת מרגישה אשמה שרבה עם בעלה יום לפני שהוא נהרג בתאונת דרכים. אין צורך להוסיף לקלחת הזאת גם אשמה לא מציאותית על זימונים למינהם. וממילא אף בעל לא מת כי אישתו זימנה את זה. אנשים מתים מסיבות מאוד ספציפיות כמו דום לב, תאונה או מחלה.

בתוך עידן ניו אייג' שאנחנו נמצאים בו אני כאן כדי להזכיר: אנחנו בני האדם לא כל יכולים. לא כל דבר שאנחנו רוצים קורה, ולא כל דבר שאנחנו לא רוצים לא קורה. ישנם אירועי חיים שאינם בשליטתנו. הסוד הוא להסכים לחיות את החיים למרות העובדה הזאת