בשנים האחרונות רבים עסוקים בזימון המציאות שהם רוצים על ידי חשיבה חיובית, והמילה "זימון" על שלל הטיותיה הפכה להיות הסיבה הבלעדית כמעט לכל בעיה:  

חלית בסרטן? יש לך בעיה רגשית לא פתורה ולכן זימנת את המחלה.

היית מעורבת בתאונת דרכים? כנראה שזימנת את זה כדי להרוויח משהו.

בעלך נפטר? זימנת את זה כי היית צריכה לעבור תיקון.

בפועל מדובר בסוג של חשיבה מאגית: מצב שבו האדם מייחס למחשבות שלו השפעה סיבתית על המציאות. חשיבה מאגית היא מאפיין של חשיבה של ילדים, וכמבוגרים ברגעי חרדה וחוסר שליטה אנחנו נסוגים רגרסיבית לחשיבה כזו כדי להחזיר לעצמנו תחושת ביטחון ואיזון.

הניסיון למצוא סדר היגיון ודפוס באירועי החיים הוא אנושי וטבעי. כולנו מספרים לעצמנו שהחיים בשליטה, שאנחנו יודעים מה עומד לקרות מחר, כי תיכננו ורשמנו ביומן. אבל האמת היא, שרוב הדברים שמתרחשים במציאות הם לא בשליטה שלנו. אם היינו מודעים באמת לחוסר השליטה שלנו בעולם היינו מתקשים לחיות ולתפקד. ולכן, יש לנו נטייה לחפש את החוקיות באירועים קשים וטרגיים וכך להרגיע את עצמנו שלנו זה לא יקרה. כלומר, כשאישה אומרת לאלמנה "את זימנת את האובדן" היא בעצם מספרת לעצמה שמוות הוא פונקציה של זימון, וכל עוד היא עצמה מזמנת שבעלה יחיה אז הוא יחיה והיא לא תתאלמן.

כשמשפט כזה נאמר לאלמנה, הסאב טקסט הוא שהאישה האבלה היא האחראית על מה שקרה כי לא התרכזה מספיק חזק בלחשוב חיובי, ואולי אפילו "חטאה" במחשבות שליליות. זו האשמה קשה מאוד. 

יש מעט מאוד אלמנות, אם בכלל, שלא מרגישות אשמה סביב האובדן. אחת מרגישה אשמה שלא הכריחה את בעלה ללכת להיבדק כשלא הרגיש טוב לפני הדום לב, ואחרת מרגישה אשמה שרבה עם בעלה יום לפני שהוא נהרג בתאונת דרכים. אין צורך להוסיף לקלחת הזאת גם אשמה לא מציאותית על זימונים למינהם. וממילא אף בעל לא מת כי אישתו זימנה את זה. אנשים מתים מסיבות מאוד ספציפיות כמו דום לב, תאונה או מחלה.

בתוך עידן ניו אייג' שאנחנו נמצאים בו אני כאן כדי להזכיר: אנחנו בני האדם לא כל יכולים. לא כל דבר שאנחנו רוצים קורה, ולא כל דבר שאנחנו לא רוצים לא קורה. ישנם אירועי חיים שאינם בשליטתנו. הסוד הוא להסכים לחיות את החיים למרות העובדה הזאת