בתחילת הדרך, כשהאבל עוד היה טרי ואקטיבי, כאבתי בין היתר את זה שברק מת צעיר כל כך, רק בן 34.

הוא מת לפני שהספיק להגשים את עצמו, ולפני שהספיק להנות מאיתן שהיה אז רק בן שנתיים. בזמן שעבר למדתי לחיות בשלום לצד העובדה הזאת. נראה לי שבמידה מסויימת זה אפילו דחף אותי לחיות את החיים הכי אותנטיים ומספקים שאני יכולה: אם אין לי שליטה או יכולת לחזות כמה זמן יש לי כאן בגלגול הזה, כדאי לנצל היטב כל רגע ולעוף על החיים.

השנה בדרך החוצה מהאזכרה, איתן ואני הלכנו יחד בשביל בין המצבות וכמו תמיד, סקרתי את השמות והתאריכים שעל האבנים, אבל הפעם בפרספקטיבה של העשור שעבר. זה שרוב האנשים מתו בגיל מבוגר לא חידש לי כלום, אבל איכשהו הפעם תשומת הלב שלי נתקעה על כל האנשים שמתו זקנים ואחרי ברק.

כל מצבה שהיה כתוב עליה "סבא רבא", כל תאריך שממנו הבנתי שאותו אדם חי מעל גיל 80, כיווצה לי את הלב. אמרתי לאיתן שאני מקנאה באנשים האלה שמתו זקנים, ושגם אחרי עשר שנים, תחושת ההחמצה לא מרפה. וזהו, המשפט הזה הספיק כדי שהדמעות שלי יתחילו לזלוג.

אני בוחרת לשתף את הרגע הזה כאן משלוש סיבות:

הראשונה – לנרמל קנאה.
קנאה נחשבת לרגש לא "אצילי", ולעיתים קרובות מתלווה אליה בושה.
אבל קנאה היא רגש לגיטימי, בדיוק כמו כל רגש אחר. ובעיקר כשמדובר באובדן של אדם אהוב, זה טבעי לגמרי לקנא באנשים שלא חווים את הכאב הזה.

הסיבה השנייה – לנרמל שיח רגשי כנה עם ילדים, גם סביב רגשות "לא יפים".
ברגע הזה עם איתן, המסר שהעברתי לו הוא שקנאה היא לגיטימית. שמותר להרגיש אותה ולדבר עליה, גם עשר שנים אחרי שאבא נפטר.

הסיבה השלישית היא שאני רוצה להראות מה אני עושה עם הבן הפרטי שלי כדי ליצור שיח רגשי. שיח רגשי במשפחה הוא לא דבר שנוצר מעצמו, ועל מנת שהוא יתקיים ויתפתח לאורך זמן אני מקפידה לשתף ולהראות לאיתן את הרגשות שלי באופן עקבי. ככה יצרתי מרחב שבו מותר לשנינו להביע ולשתף בכאב ובפגיעות.

רוצה לקרוא עוד על מה ילדים מבינים כשהם רואים את אמא/אבא בוכה? לחצו כאן

האינסטינקט הטבעי הזה הוא קריטי עבור השגשוג של הילדים, כי הוא גורם לנו לעשות פעולות אקטיביות שמיטיבות איתם. ויחד עם זאת ברגע שאנחנו מדברים על אובדן של אדם קרוב ואהוב, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על אובדן של הורה – מתרחשת התנגשות חזיתית בין הדחף שלנו לגונן לבין הצורך של הילדים להבין מה קרה, להתאבל, ולהמשיך בחיים לצד האובדן.

האמת היא שכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, לא יכולים להתחיל להתאבל עד שברור לנו באופן ודאי שהאדם האהוב מת ולא חוזר. אנחנו המבוגרים יודעים מה המשמעות של מוות, יודעים אינטואיטיבית שמי שמת לא חוזר, ועדיין זקוקים להתליך אבל ממושך כדי להפנים את העובדה הזאת רגשית, ולהתרגל לחיים חדשים ללא האדם שאהבנו. לעומת זאת ילדים צעירים לא יכולים לנחש לבד את הדברים הללו, ותלויים בנו כדי להבין שהאדם שאהבו לא יחזור.

לכן אם הילד שלך איבד הורה או כל אדם קרוב ואהוב אחר, הצעד הראשון בדרך שלך לגונן עליו, לעזור לו להתאבל ולהתמודד עם מה שקרה הוא להגיד לו את האמת במילים פשוטות "הוא מת. ומי שמת לא חוזר". לרוב הילד יצטרך לשמוע ממך את המשפט הזה כמה וכמה פעמים עד שיפנים ויבין שזו המציאות.

בעקבות המשפט הזה חלק מהילדים שואלים עוד שאלות, חלק מביעים כאב, וחלק מבקשים לאכול חביתה. כל התגובות שלהם לגיטימיות, אבל כן חשוב להתייחס באופן מותאם לכל תגובה. בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן: לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני מסבירה איך נכון להגיב לכל התנהגות ולענות נכון על כל שאלה של הילדים בקשר לאובדן.

ההדרכה כוללת תשובות מוכנות על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים על מוות ואובדן, ומחולקת ל9 סרטונים ממוקדים שפתוחים לצפייה ללא הגבלת זמן. בסוף כל פרק הוספתי סיכום כתוב כדי שיהיה אפשר להיזכר באופו מיידי ובקלות כשהילדים ישאלו אותך שאלות חדשות בעתיד.

זו ההדרכה היחידה מסוגה בארץ שתאפשר לך לקבל ידע מקצועי לגבי תהליך האבל של הילדים שלך, והכי חשוב תעניק לך כלים לעזור להם ללמוד לחיות לצד הכאב ואפילו לצמוח מהאובדן. לחצו כאן למעבר להדרכה