"אני לא אלמנה רגילה" אמרתי למרינה בפגישת ההכרות שלנו. אני לא בוכה, אני לא מתגעגעת אליו, ואני לא מצטערת על כלום, אני כועסת… כל הזמן כועסת… בעיקר עליו, על בעלי, כי בגללו אני במצב הזה… אני לא בטוחה שהקבוצה שלך בשבילי… יהיו שם אלמנות שבאמת כואבות ואני עם הכעס שלי… לא מתאים..
אז מרינה חייכה בהבנה ואמרה: "בואי, תצטרפי למפגשים, את תתפלאי לגלות כמה אלמנות אוהבות וכואבות גם כועסות על הבעל שלהן, ולא פחות ממך"… אז נרשמתי. גם כי הפסיכיאטר שלי אמר לי שיש גבול למה שהטיפול התרופתי יכול לעשות ושאני חייבת גם טיפול נפשי, כי הילדים צריכים אמא מאושרת, רגועה ובעיקר מאוזנת… אז הלכתי לסמן וי.
כבר במפגש הראשון הרגשתי שייכת. מחוברת. שווה בתוך קבוצה של שוות לי. שמבינות בדיוק אבל *בדיוק* מה אני עוברת, עם הכעס, עם הילדים, עם המשפחה, עם אמא שלי, עם הסביבה והחברות שנעלמו עם הזמן, שתפסו מרחק….
היינו יושבות שעתיים במפגש והזמן היה טס… אחת הנשים בקבוצה אמרה שזו כמו בועה בזמן המפגשים האלה… למשך שעתיים בשבוע אנחנו עושות משהו שהוא רק בשבילנו. לא בשביל הילדים, לא בשביל שהסביבה תראה שאנחנו מתמודדות, לא בשביל שאמא שלי תהיה רגועה ש"התגברתי", אלא לעצמי!
באחד המפגשים ישבתי באמצע, מימיני אלמנה, שנתיים בסטטוס, משמאלי, אלמנה טרייה. הראשונה כבר עם בן זוג חדש ומאוהבת וקורנת מאושר, השניה בהיסטריה וחוסר האונים של ההתחלה. ואני בתווך, ואז הבנתי איזו דרך עשיתי – אני כבר לא כאן (בהיסטריה) ויום אחד אגיע לשם (לבן זוג חדש) וזה כ"כ חיזק אותי.
ממרינה למדתי שלא חייבים להתאבל בבכי. גם כעס הוא מנגנון התמודדות, ואפילו די נפוץ. הבנתי איך להתמודד עם הילדים, ואיך הם מתמודדים עם האובדן, ומה חשוב להבהיר להם, ולמה וכמובן – איך.
הבנתי שכמו שהקשר עם בן הזוג היה לפני מותו כך הוא ימשיך גם אחריו… וזו הייתה פריצת דרך עבורי. כי הבנתי שאם רציתי לשחרר אותו לפני שנפטר, אני יכולה לעשות את זה גם עכשיו, אפילו שהוא איננו. וביום ששיחררתי אותו הרגשתי שאני יכולה לשחרר גם את הטיפול התרופתי שלקחתי במשך שנים, כי הוא היה הסיבה לכך שבכלל נטלתי תרופות, ועכשיו כבר לא היה צורך. אז שחררתי. וכבר חודש שאני ללא תרופות וטוב לי. חזרתי להרגיש!! ואפילו הכעס הלך והתפוגג. טוב, הילדים עדיין משגעים אותי מדי פעם, אבל הכעס המבעבע הזה שמילא לי את הריאות ולא השאיר מקום לאוויר הלך ונעלם.
אני מבינה עכשיו למה מרינה התכוונה במפגש הראשון כשהסבירה לנו איך בתחילת התהליך ה"מיכל" שלנו (כך היא קראה לזה) בעצם מלא בתחושות של כאב, עצב, ייאוש או כעס וכל מנגנון התמודדות אחר ושעם הזמן ה"מיכל" הזה יילך ויתרוקן…
אני פתאום מבינה כמה הוא התרוקן אצלי… ואיזו דרך עשיתי…
במפגש האחרון כל החברות (כן כן כבר נהיינו ממש חברות) הודענו למרינה שאנחנו רוצות קבוצת המשך. אפילו פעם בחודש, כי המפגשים האלה הפכו להיות חלק מאיתנו וחלק כ"כ חשוב שלא בא לנו לוותר עליו… אנחנו רוצות את הבועה שלנו! כי מגיע לנו להרגיש שוות."
"את מרינה פונס אני קוראת פה כבר לא מעט זמן, מתחברת מאד לגישה, לעשייה, לחיוביות שהיא מקרינה. כשכתבה שהיא עובדת עכשיו עם אמהות ובפוקוס על עיבוד האובדן אצל הילדים, בחיי שלא חשבתי פעמיים ובקשתי לעבור את התהליך הזה איתה. היתה לי ההרגשה שיהיה חיבור טוב גם מהמקום המקצועי, אבל לא פחות חשוב- מהמקום האישי, המכיל והמבין.
ולא טעיתי 🙂 שמחתי לגלות תהליך מובנה, מסודר, עמוק ומשתף. עם המון הקשבה, וכן, גם קצת דוגמאות שממחישות בצורה הכי טובה, מתוך המקום האישי שחווה בעצמו את אותה החוויה.
המון שיתוף בתאוריה ובפרקטיקה, ואפילו יותר חשוב- היכולת לדייק את המקום שהכי נכון לי אישית בהעברת המסרים לילדים, ושיפור היכולת לענות להם על השאלות, שבואו נודה על האמת- הן תמיד קשות (והרבה פעמים גם מגיעות ברגעים שאנחנו לא מוכנים אליהן).
ממש יצאתי עם ארגז כלים מלא יותר, וגם עם לא מעט נקודות למחשבה. מרינה – תודה רבה, את מקצועית ומקסימה, ועושה עבודה שהיא לא פחות משליחות בעיניי."
"הסדנא הזו היא בועת זמן שאני משקיעה בעצמי שעתיים בשבוע. אני לא צריכה להגיד יותר מדי כל הגא/מילה שנאמרת פשוט מובנת.
ללא שיפוט ללא ביקורת ללא פרצוף או עיוות כלשהו. פשוט מאפשר לי להיות סוף סוף אני… זה איפשר לי להפתח ולהבין שכמעט 4 שנים כלאתי את עצמי כאדם בגופי עם כל בליל הרגשות. ורק זזתי מכוח האינרציה ולא חייתי באמת.
בקבוצת השוות שלנו יכולתי להתחיל לרוקן את המיכל כדי לראות דברים אחרים בחיים. אני מוצאת את עצמי לעתים מדברת ומשתפת ולעתים שותקת ומקשיבה.
שום טיפול פסיכולוגי שעשיתי ושעלה לא מעט…לא יכול בכלל להשתוות למה שקורה בסדנא הזו, במפגשים האלה בעוצמות שיש שם בלמידה שנעשית שם ובעיקר בתחושה של הביחד, שותפות גורל שכזו שלא פיללתי להיות בה אבל אני כאן… תחושה שהיא כלכך חסרה ביומיום שלנו בלבד שלנו.
כאן בסדנא אני לא לבד. אני בקבוצת השוות! כאן בסדנא בכל פגישה אני למדה יותר ויותר שאני בסדר, לא מטורפת , לא מאבדת צלם אנוש. כאן אני פשוט נותנת לי להיות אני… לכאוב , לצחוק, לשמוח, לקבל, לעבד את מה שקרה לי וקורה לי היום.
תודה לך מרינה אהובה על התהליך החשוב הזה ועל המקום שאת מאפשרת לי לחזור לעצמי. תראי עובדה קטנה…אני יכולה לשוב ולכתוב מבחינתי זה היישג מטורף. תודה מכל הלב. מאחלת לך שכל הטוב שאת יוצרת עבור אחרים יחזור אליך כפליים ויותר."
"אל מרינה הגעתי דרך קבוצת הפייסבוק של האלמניה. זה היה זמן קצר אחרי שבעלי יובל נפטר באופן פתאומי. משהו אמר לי שכדאי להתחיל בקבוצה, לצד טיפול פרטני שהייתי בו. בשיחת הטלפון הראשונה עם מרינה כבר הרגשתי שיש מישהי שמבינה אותי ואת מה שאני עוברת. הפגישה הראשונה הייתה גם כן נעימה ובגובה העיניים.
בקבוצה פגשתי נשים צעירות, שחוו אובדן דומה לשלי. שותפות הגורל בין כל חברות הקבוצה וגם עם מרינה המנחה היו משמעותיות ביותר. פעם ראשונה שהרגשתי מובנת כמו שאני, תחושה שאי אפשר לקבל מהסביבה, גם כשהיא מאוד תומכת ומכילה.
את הקבוצה מרינה הנחתה באופן מקצועי, והכי חשוב אנושי. לצד תכנים מקצועיים ועצות פרקטיות, הייתה אווירה נינוחה ומקבלת. יכולתי להביע גם את הכאב והדמעות, וגם את החלקים החבויים יותר, וההומור השחור שכולנו חלקנו:)
זו הייתה החוויה הכי משמעותית בחודשי האבל הראשונים, והיא עיצבה במידה רבה את ההתמודדות הראשונית שלי. חוויה נשית ועוצמתית שזר לא יבין זאת…
זה היה פשוט תהליך מרפא."
"אני הצטרפתי לקבוצה, לפני שקלטתי שאני בסטטוס אלמנה! מבחינת הצמיחה זה הזוי – לפני האובדן הייתי הרבה פעמים אומרת כן על דברים שלא התאימו לי, הרבה "לא נעים לי". אני אשה הכי מרצה, הייתי מעמיסה על עצמי, ולא קשובה לעצמי בכלל. עכשיו אני מתרגלת להגיד "לא", מנסה לעשות מה שנכון לי, יותר נוכחת בשביל הילדים שלי, עומדת על שלי, מתעקשת על מה שמגיע לי. בקיצור יותר מחוברת לעצמי. בא לי שהקבוצה לא תיגמר לעולם…"