המון זמן שלא כתבתי תוכן לבלוג, נעים וכיף לחזור 🙂
לאחרונה חזר על עצמו בקליניקה שלי נושא הילדים הלא מדברים, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. הכוונה היא לאותם ילדים ומתבגרים שלא משתפים פעולה עם הנסיונות שלנו לדבר על האובדן ועל הרגשות בעקבותיו, ולפעמים אפילו מסרבים לכל שיח על אבא שנפטר.
ברור לנו שאובדן של הורה הוא אירוע דרמטי שמעורר המון רגשות בכל גיל, ואנחנו מצפות (לפעמים באופן לא מודע) שיבטאו את הרגשות הללו במילים ברורות כמו "אני מתגעגע לאבא" או "אני עצוב כי אבא מת".
שתי הדוגמאות הללו מבטאות שיח רגשי פתוח וישיר.
בהקשר הזה חשוב לזכור שהמשפחה התקיימה גם לפני האובדן, והתקיימו גם נורמות של תקשורת. אם קודם לא היה במשפחה שיח רגשי ישיר וברור, כנראה שהילדים יתקשו פתאום בבת אחת לדבר את הרגשות שלהם במילים, ובמיוחד כשמדובר ברגשות קשים ומכאיבים שמופיעים אחרי האובדן.
דבר נוסף שחשוב לזכור, הוא שילדים חווים את העולם דרכנו ההורים. אם יש נושא שעבורנו הוא טאבו שאסור לדבר עליו או להרגיש אותו – הילדים יקלטו את זה בחושים שלהם ולא ידברו. וכנל גם התנהגות – אם מעשים מסוימים נתפסים על ידינו כמאיימים על התפקוד או שאינם הולמים את האבל, הילדים שלנו ימנעו מלעשות אותם.
דוגמה לכך היא ילדה שמאז שאביה נפטר רואה את אמא שלה מתפקדת היטב, לא מבטאת את הכאב כלפי חוץ, ומדי פעם שומעת אותה בוכה בחדר כשהיא לבד. אותה ילדה לומדת שכשמאבדים אדם אהוב צריך להמשיך לתפקד רגיל, ושמותר להרגיש ולהביע כאב רק בפרטיות כשאף אחד לא שומע.
שמתאר את תחושותיו של ילד שאימו אינה בוכה
דוגמה נוספת היא של ילד שבמשפחה שלו כל אזכור של אבא מלווה בבכי עז, והוא דווקא נזכר בינו לבין עצמו בפרצופים המצחיקים שאבא היה עושה, ומתחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק כביטוי לאבל שלו. הילד הזה מבין מהר מאוד שצחוק הוא לא לגיטימי בהקשר הזה, מה שיגרום לו להרגיש בושה, והוא ישתדל לא להגיד כלום כדי לא לפלוט בטעות את התחושות ה'לא הולמות' שלו.
יש כמובן עוד אינספור גורמים שיכולים לגרום לילדים להתאבל באופן לא מילולי, כל מקרה לגופו, אבל אני רוצה בכל זאת לתת כמה טיפים שיעזרו לך לעודד את הילדים לדבר:
1. לפני הכל, לשדר לילדים שמותר להזכיר את אבא בכל הקשר. אם מנגנים ברדיו שיר שהוא אהב – את יכולה להגיד כבדרך אגב "אבא ממש אהב את השיר הזה". זה מעביר מסר שהמחשבות על אבא מגיעות בכל מיני רגעים לא צפויים, וזה תמיד בסדר לחלוק את המחשבות האלה בתוך המשפחה.
2. לשתף את הילדים באופן קונקרטי ברגשות מורכבים כמו "אני מתגעגעת לאבא עכשיו" או "הייתי רוצה שאבא יהיה כאן עכשיו". המילים הללו יהוו מודלינג לילדים שלך, ויאותתו להם שאלה תחושות נורמטיביות להרגיש ולחלוק איתך.
3. להזמין את הילדים להשתתף במנהגי האבל שלך, אבל לקחת בחשבון שהם יסרבו. אם למשל את מדליקה נר שבועי לכבודו אז להציע לילדים להשתתף "מי רוצה לעזור לי להדליק את הנר זכרון לאבא?". וגם אם הם מסרבים לא להתייאש – להמשיך להציע כל שבוע ולו בכדי שידעו שהם תמיד מוזמנים לקחת חלק, אבל גם שמותר להם להתאבל בדרך הייחודית שלהם.
4. לפתוח מדי פעם אלבום עם תמונות שלו בזמן שהילדים בשגרת הבית שלהם. אם הם מסתקרנים – את יכולה לספר משהו על הסיטואציה שבה צולמה התמונה. ושוב כמו קודם, גם אם זה גורם להם לברוח לחדר – לא להיבהל. מטרת העלעול באלבום היא לשדר לילדים שאבא הוא לא טאבו, מותר להיזכר בו ובדברים שעשינו יחד באופן יזום, למרות הרגשות המורכבים שזה מביא.
לסיכום, האובדן מעורר בנו, קטנים וגדולים, רגשות מורכבים. הילדים שלנו מסתכלים עלינו כדי ללמוד איך אמורים להתנהג אחרי שמאבדים אדם אהוב וקרוב, מה מותר ומה אסור להגיד, ואיזה רגשות מותר להביע בפני אמא. תהליך האבל הוא ריצה למרחקים ארוכים כי הוא מצריך מאיתנו להתמודד עם רגשות סוערים, ללמוד איך לבטא את הרגשות האלה, וגם ליצור נורמות תקשורת משפחתיות חדשות.
בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת כלים שיעזרו לך לתת מענה טוב ונכון לילדים שלך אחרי האובדן. ההדרכה מצולמת, וכוללת תשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות נכון ובבטחון על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים. הפרק השביעי מוקדש לילדים שנמנעים לדבר על האובדן. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה
