הרציונל לפיצוי ברור: אמא כאובה, מרחמת על הילד שלה שאיבד את אבא בגיל צעיר מדי, ומנסה להפחית את הכאב והחוסר שלו במגוון דרכים. או כדי בכל זאת לתת הרגשה שכלום לא השתנה, או שהוא כמו כולם.
חלק מהאימהות מוצאות את עצמן קונות כל מה שהילדים מבקשים (לפעמים גם מה שהם לא מבקשים),
וחלק מהאימהות מוותרות על עקרונות חינוך שהיו נהוגים בבית לפני האובדן (למשל מפסיקים להקפיד על שעות השינה של הילדים).
בתגובה לפיצוי הזה, חלק מהילדים מסלימים את ההתנהגות שלהם והופכים יותר ויותר דורשניים (שלא לומר חצופים), וחלק מהילדים דווקא לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי והשקול והופכים לילדים מרצים או הוריים.
הפעם אני רוצה להתרכז בילדים המרצים.
כמה דוגמאות להתנהגויות של ילדים מרצים/הוריים:
ילד שמוותר על הצרכים שלו כי הוא דואג למצב הכלכלי בבית
("אמא הקלמר הזה יקר מדי, תקני לי משהו יותר זול")
או ילד שמבקש מההורים לכבות את האור כי חשמל זה יקר.
זה גם יכול להיות ילד שמוותר מרצונו על בילויים כדי לטפל באחים הקטנים שלו,
או ילד שנוטה לחנך את האחים שלו.
אלה גם אותם ילדים שלא נוטים לשתף בכאב שלהם, ושאף פעם אין תלונות עליהם בבית הספר/גן.
עכשיו בואו נודה על האמת:
עבורנו האימהות החד הוריות, שמרוסקות אחרי פטירת בן הזוג, ההתנהגויות הללו לעיתים משרתות אותנו.
כן זה בהחלט נחמד שהילד מתחשב ולא דורש שיקנו לו את האייפון הכי חדש, או שהוא מסכים לשמור על האחים הקטנים שלו כדי שאמא תוכל לעבוד או לנוח.
יש משפחות שבהן יש אח אחד עם קשיים ומורכבויות (למשל בעיות התנהגות בבית הספר), שזקוק ליותר תשומת לב והתעסקות, וככה נוצר מצב שהילד ללא בעיות מעט מוזנח.
אז למה זה בכל זאת בעייתי?
ראשית, ילד מרצה גדל להיות מבוגר מרצה. כל אמא רוצה שהילד שלה יהיה נאמן לעצמו ויהיה חלק מקשרים בריאים כמבוגר, ולא ימצא את עצמו מתבטל עבור אחרים.
בנוסף, ילד מרצה שלוקח על עצמו אחריות שאינה תואמת את גילו ומקומו במשפחה, בהכרח עושה זאת על חשבון הצרכים ההתפתחותיים שלו. במילים פשוטות: ילד שדואג לאחרים אינו יכול לדאוג לעצמו ולגדילה הנפשית שלו.
מה אפשר לעשות?
במידה וצצות התנהגויות הוריות להגיד באופן מפורש: אתה הילד אני האמא. התפקיד שלך הוא לגדול ושלי – לדאוג לך. מצד שני לשים לב שלא מעבירים מסרים סמויים שמעודדים את הילד לקחת על עצמו אחריות הורית: למשל כדאי להימנע מביטויים כמו "הגבר של הבית". ילד הוא לא גבר והוא לא מחליף בשום צורה את אבא שלו שנפטר. הוא אולי הבן הבכור, האח הבוגר, אולי הוא אפילו כבר נער שהופך לגבר, אבל הוא לא הגבר של הבית.
אם מדובר על חרדה כלכלית לא לפחד לומר: מתוק שלי כספים והכנסות אלה דברים של גדולים, ובכלל לא להגיד דברים כמו: "אין לי כסף". זה שם אותך במקום פסיבי, וזה גם לא נכון כי יש לך כסף, את פשוט עושה תיעדוף ובוחרת להוציא את הכסף על משהו אחר. הילד שלך צעיר מכדי להבין מורכבויות כאלה.
אם מדובר בילד שעושה בייביסיטר לאחים הקטנים להזכיר לו שכשאמא בסביבה הוא לא אחראי עליהם ולא צריך לחנך אותם, "תבוא להגיד לי ואני אטפל בזה"
אם זה אח בכור אז להימנע מתקשורת לא מילולית איתו כמו החלפת מבטים כשהאח הצעיר מתנהג לא יפה. הילד הוא לא פרטנר שלך, אלא ילד בדיוק כמו אחיו הצעיר.
