כשהמחלה והגסיסה משתלטות על הזכרון

אם איבדת אדם קרוב כתוצאה ממחלה ממושכת ומצאת את עצמך עם זכרונות רק מימי החולי והגסיסה – חשוב לדעת שזו תופעה שכיחה שקורית להרבה אנשים שמשמשים כ'מטפל העיקרי' של אדם אהוב וחולה, לאחר שהוא הולך לעולמו. אחרי הפטירה המטפל שעסק קודם בעזרה לאדם שגסס ממחלה, נשאר רק עם הזכרונות הקשים של ימי מיטת בית החולים, צפצוף המכונות, החולשה והכאב. לעומת זאת הזמנים שבהם הנפטר היה בריא וחיוני נדחקים הצידה, ונראה שכמעט בלתי אפשרי להצליח לזכור אותם.

גם לי זה קרה בזמנו. ברק בעלי היה חולה סרטן, וחצי השנה האחרונה לחייו הייתה מזעזעת. אני הייתי צמודה אליו 24/7, והתקופה הזאת זכורה לי כמו לראות את הרגע שלפני תאונת דרכים קטלנית, כשיודעים שממש עוד רגע הולך לקרות אסון, אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את מה שעומד לקרות. רק שבמקרה שלנו הרגע הזה נמתח לחצי שנה של סבל נוראי כשהסוף ידוע מראש. מיום ליום הוא איבד עוד ועוד תפקודים, ואת חוסר האונים הזה של לראות את האהוב שלי סובל ודועך אני לא אשכח לעולם. אחרי שהוא נפטר במשך זמן מה כמעט ולא יכולתי לזכור אותו בריא, אלא רק את איך שהוא היה נראה ונשמע בחצי השנה האחרונה לחייו.

יש לכך כמה סיבות.
בזמן שמטפלים באדם גוסס, כל המשאבים הרגשיים והפיזיים שלנו מרוכזים בלנסות ולרפא אותו. בנוסף חייבים להחזיק באמונה שהוא יחלים, גם בשבילו וגם בשבילנו בתור מי שצמודים אליו, כדי להרגיש שיש משמעות למסירות, לכאב ולסבל. נוצר מעין מצב ביניים שבו על אף שרואים את המוות מתקרב, ממשיכים להתאמץ לשמור על אופטימיות שהמצב ישתפר.

המאמץ הרגשי להסתיר מהאדם החולה (ומעצמנו) את הפחד שאולי הוא ימות הוא עצום. וכשהמוות מגיע מתרחשת קריסה של האמונה שהחזיקה אותך כמטפל, והמוות הופך למציאות כואבת שכבר אי אפשר להימלט ממנה. ולכן בנוסף לאבל על האדם שנפטר, אנחנו נדרשים להתאבל גם על תקופת הגסיסה: על האובדן ההדרגתי של היכולות שלו, על הפחד שלא היה לו מקום מפני המוות שלו, ועל המראות הצלילים והריחות שהיו חלק מהתהליך.

עם הזמן, הדימויים של המחלה אמורים להשתלב בתוך הסיפור הרחב יותר של הקשר והאהבה, ולפנות מקום גם לזיכרונות נוספים מהזמנים הבריאים שקדמו לחולי. אם זה לא קורה ונשארים רק הדימויים המכאיבים כדאי ומומלץ לפנות לטיפול. בטיפול אפשר לעבד את החוויה באופן מיטיב, להשתחרר מהכאב העצום שהיא גורמת, ולאפשר לה להפוך לחלק מהסיפור, ולא לסיפור כולו.

לסיום, חשוב לזכור שזו תופעה נורמלית שקורית להרבה אנשים, ולרוב חולפת עם הזמן. בתמיכה מתאימה אפשר להשיב את הזכרונות הטובים מהאדם שנפטר, ואפילו להישען עליהם כמשאב להתמודדות.