לפני 12 שנים, בעיצומו של טיול ארוך במזרח, נכנסתי לאינטרנט קפה רנדומלי בקמבודיה, וגיליתי במייל שסבא שלי נפטר ארבעה ימים קודם לכן.
הלם.
הרמתי את המבט מהמחשב והסתכלתי החוצה מהחלון: ילד צעיר רכוב על אופניים עבר בדהרה.
ריקשות ואופנועים חלפו וצפרו.
אני זוכרת את ההלם שהרגשתי מזה שסבא שלי נפטר בישראל, אבל בקמבודיה עולם כמנהגו נוהג.
בימים שהגיעו אחר כך הייתי מאוד רגישה לעובדה הזאת. הפליא אותי הפער בין רעידת האדמה הפנימית שהרגשתי, לבין השגרה שממשיכה להתרחש בחוץ.
אחרי שברק בעלי נפטר הרגשתי תחושות דומות. השמש שזרחה הרגיזה אותי, ציוץ הציפורים היה בלתי נסבל. שלא לדבר על אנשים שנוסעים לעבודה כאילו הכל בסדר.
מה יש לכולם להמשיך הכל כרגיל כשבעלי הצעיר והחזק מת מסרטן?!
יש משהו מאוד מרגיז בהבנה שהעולם שמחוצה לי ממשיך לנהוג כרגיל בזמן שאצלי הכל התמוטט כי איבדתי את בעלי. מצד שני, משהו בידיעה הזאת מרגיע ושומר על האדם האבל. יותר מזה, בשבועות ובחודשים שאחרי האובדן, אותו אדם יכול לבחור לקחת חלק ב"חיים הרגילים". אפשר (ולפעמים חייבות) לחזור לעבוד, ובזמן הזה הילדים במסגרות, כמו קודם לפני האובדן. אפשר לקבל תמיכה וחיבוק מאנשים אהובים. אפשר מדי פעם להתאוורר במסעדה או במפגש חברתי כזה או אחר. ממש כמו קודם לפני האובדן.
לעומת זאת בזמן הקורונה, אין חיים רגילים.
השמש עדיין זורחת ושוקעת, הציפורים עדיין מצייצות, אבל חוץ מזה כמעט הכל השתנה.
רוב הזמן הילדים נמצאים בבית, וחלק גדול מהזמן אנשים לא הולכים לעבודה.
אין אירועים, מסעדות, הופעות, הצגות.
צריך להגיד (לשקר) לשוטר במחסום לאן נוסעים.
אסור להתקרב לאנשים אחרים כי יכול להיות שהם מהווים סכנה.
המשמעות של לאבד אדם אהוב בשנת הקורונה היא שהכל מתערער גם הפנים וגם החוץ. אין חיים רגילים שממשיכים להתקיים, אי אפשר לקחת בהם חלק, אי אפשר להיאחז בדברים שניחמו קודם, אין אפשרות להתאוורר כמו בעבר.
החיבור של הקורונה על שלל האובדנים שהיא הכניסה לחיים שלנו, יחד עם אובדן אדם אהוב, מייצר אבל שמראש נוטה להיות מורכב יותר.
בתקופת הקורונה מומלץ במיוחד להגיע לטיפול רגשי כדי לעבד את האובדן. פגישה בשעה קבועה, במקום קבוע, עם מטפלת קבועה יכולה להוות מקום מבטחים בתוך אי הוודאות הנוכחית.
