רקע: במהלך שנות השישים פיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס את מודל חמשת שלבי האבל בעקבות עבודתה עם אנשים חולים. המודל מתאר את התרשמותה של החוקרת מתהליך שעוברים אנשים לאחר שמגלים כי חולים במחלה סופנית, ובהמשך הכלילה את המודל גם על אנשים שחוו אובדן של אדם אהוב. חמשת השלבים שמרכיבים את המודל שלה הם הלם/הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה.
המודל נחשב לחדשני ומשמעותי בזמנו מכיוון שנתן לגיטימציה למגוון של רגשות שמופיעים בתגובה לאובדן, ודורות של חוקרים ומטפלים "התחנכו" על הרעיון לפיו האדם האבל צריך לעבור משלב לשלב לפי הסדר. עם השנים נעשו מחקרים שגילו את המובן מאליו: אבל הוא תהליך ייחודי המשתנה מאדם לאדם. אין שלבים ואין סדר, נפש האדם פשוט אינה עובדת ככה. ה"שלבים" הם בעצם מאפיינים המתקיימים לאורך התהליך במינונים שונים.
למה אני כותבת על מודל שנחשב לא רלוונטי כבר כמה וכמה עשורים?
כי איכשהו דווקא המודל הזה התקבע נורא חזק אצל אנשים שסבורים עד היום שככה אמורים להתאבל. מגיעים אליי לקליניקה אנשים ששמעו על שלבי האבל ובטוחים שאם עבר זמן מאז האובדן וכבר הייתה הקלה מסוימת אבל אז שוב הגיע כעס – זה אומר שהאבל שלהם לא תקין.
אז אני כאן להזכיר שאבל הוא תהליך אינדיבידואלי שמושפע מהמון גורמים, גם חברתיים ותרבותיים, והוא בשום אופן לא אמור להתאים לשום תיאוריה או מודל.
ובכל מקרה אין כיום הסכמה של אנשי מקצוע לגבי מהו "אבל נורמלי", ולגבי איך אפשר להבחין בינו לבין "אבל לא נורמלי".
