לפני שבוע התקיימה האזכרה העשירית של ברק. ציינו אותה בבית העלמין, בנוכחות האנשים שהיו הכי קרובים אליו. טקסים ותאריכים פחות מדברים אליי באופן כללי וגם כשזה נוגע לאובדן, ולמרות זאת, דווקא הפעם באזכרה העשירית הופתעתי מהתגובה הרגשית החזקה שהייתה לי במהלך הביקור בבית הקברות.
בתחילת הדרך, כשהאבל עוד היה טרי ואקטיבי, כאבתי בין היתר את זה שברק מת צעיר כל כך, רק בן 34.
הוא מת לפני שהספיק להגשים את עצמו, ולפני שהספיק להנות מאיתן שהיה אז רק בן שנתיים. בזמן שעבר למדתי לחיות בשלום לצד העובדה הזאת. נראה לי שבמידה מסויימת זה אפילו דחף אותי לחיות את החיים הכי אותנטיים ומספקים שאני יכולה: אם אין לי שליטה או יכולת לחזות כמה זמן יש לי כאן בגלגול הזה, כדאי לנצל היטב כל רגע ולעוף על החיים.
השנה בדרך החוצה מהאזכרה, איתן ואני הלכנו יחד בשביל בין המצבות וכמו תמיד, סקרתי את השמות והתאריכים שעל האבנים, אבל הפעם בפרספקטיבה של העשור שעבר. זה שרוב האנשים מתו בגיל מבוגר לא חידש לי כלום, אבל איכשהו הפעם תשומת הלב שלי נתקעה על כל האנשים שמתו זקנים ואחרי ברק.
כל מצבה שהיה כתוב עליה "סבא רבא", כל תאריך שממנו הבנתי שאותו אדם חי מעל גיל 80, כיווצה לי את הלב. אמרתי לאיתן שאני מקנאה באנשים האלה שמתו זקנים, ושגם אחרי עשר שנים, תחושת ההחמצה לא מרפה. וזהו, המשפט הזה הספיק כדי שהדמעות שלי יתחילו לזלוג.
אני בוחרת לשתף את הרגע הזה כאן משלוש סיבות:
הראשונה – לנרמל קנאה.
קנאה נחשבת לרגש לא "אצילי", ולעיתים קרובות מתלווה אליה בושה.
אבל קנאה היא רגש לגיטימי, בדיוק כמו כל רגש אחר. ובעיקר כשמדובר באובדן של אדם אהוב, זה טבעי לגמרי לקנא באנשים שלא חווים את הכאב הזה.
הסיבה השנייה – לנרמל שיח רגשי כנה עם ילדים, גם סביב רגשות "לא יפים".
ברגע הזה עם איתן, המסר שהעברתי לו הוא שקנאה היא לגיטימית. שמותר להרגיש אותה ולדבר עליה, גם עשר שנים אחרי שאבא נפטר.
הסיבה השלישית היא שאני רוצה להראות מה אני עושה עם הבן הפרטי שלי כדי ליצור שיח רגשי. שיח רגשי במשפחה הוא לא דבר שנוצר מעצמו, ועל מנת שהוא יתקיים ויתפתח לאורך זמן אני מקפידה לשתף ולהראות לאיתן את הרגשות שלי באופן עקבי. ככה יצרתי מרחב שבו מותר לשנינו להביע ולשתף בכאב ובפגיעות.
רוצה לקרוא עוד על מה ילדים מבינים כשהם רואים את אמא/אבא בוכה? לחצו כאן
