פעם, כשהיינו ילדות, רצינו להיות "ילדות טובות".
גם בלי שאפרט מה זה אומר להיות ילדה טובה, אני בטוחה שכל מי שקוראת את הפוסט הזה מבינה אינטואיטיבית למה אני מתכוונת. ילדה טובה היא אחת שעושה מה שמצפים ממנה, לא מתלוננת, תמיד מחייכת, עוזרת לאמא בבית, נחמדה ומנומסת.
אחר כך אנחנו מתבגרות, ורובנו גם משתדלות להיות "נשים טובות". לומדות מקצוע טוב, עובדות בעבודה טובה, מתחתנות עם גבר טוב ומטפלות יפה בילדים טובים. בגדול פשוט מחליקות בקלות בגרון של כל הסובבים.
יש המון רווח בלהיות אישה טובה. היא לא מעוררת מחלוקת, לא מרגיזה אף אחד בהוויתה ובפעולותיה,
ולכן זוכה להערכה והוקרה מהסביבה.
ואז בשלב מסויים חלקנו מתאלמנות. ורוצות להמשיך להיות נשים טובות שהן אלמנות טובות.
ושוב אני בטוחה שכל הקוראות מבינות אינטואיטיבית מזה אומר להיות אלמנה טובה:
אישה שפופה ועצובה (אבל לא מדי, כדי לא להעכיר את האווירה), עדיף שתהיה לא מטופחת במיוחד, שיושבת בבית ואינה יוצאת לבלות, עסוקה בגידול הילדים, ובעיקר בעיקר – אינה חושקת כלל בגברים אחרים.
התאלמנת והעזת לצבוע את השיער, לסדר ציפורניים ו"לדפוק הופעה"?
כנראה שהכל כבר בסדר אצלך ושכחת מבעלך המת.
יצאת לבלות?
את לא מכבדת את בעלך המת.
העזת לרצות זוגיות חדשה או רחמנא ליצלן סקס?!
טוב זה כבר הופך אותך לשר***ה שלא חיכתה אפילו שהגופה תתקרר. אלמנה יותר גרועה מזה כבר לא יכולה להיות.
רוב האלמנות, מודעות היטב לציפיות מהן ולביקורת הזו מהסביבה, ולכן בוחרות לחיות את חייהן בסתר. כלומר חיצונית נראות "אלמנות טובות", אבל בשקט בשקט עושות פעולות שלגמרי שייכות לקטגוריה של האלמנות הרעות.
באופן הזה הן כאילו אוכלות את העוגה ומשאירות אותה שלמה – מקבלות יחס חיובי מהסביבה מצד אחד, ועושות מה שרוצות מהצד השני.
על פניו אחלה פתרון.
רק שבפועל, רבות מאותן אלמנות חוות כאב עצום.
אלה נשים שהיו רגילות להיות נשים טובות כל חייהן, עם כל היתרונות שבדבר, ופתאום מגלות שהמחיר שהן צריכות לשלם על להיות אלמנה טובה הוא גבוה מדי עבורן. "החיים הכפולים" מביאים לתחושה של זיוף וכעס על הסביבה השיפוטית שלא מצליחה להבין את המצב הרגיש הזה.
אחרי אובדן של אדם קרוב, ונדמה לי שבייחוד אחרי אובדן בן זוג, אי אפשר יותר להתחמק מההבנה שהחיים קצרים והמוות הוא מנת חלקנו. רובנו מבינות בשלב כזה או אחר שאם לא נחיה היום, יש סיכוי שמחר כבר יהיה מאוחר מדי.
אז מה עושות עם התחושות הקשות האלה?
אני לא אגיד לאף אחת לשים פס ולעשות מה שבא לה, פשוט כי זה לא באמת עובד ככה. מי שהתרגלה להתחשב בדעתם של אחרים תתקשה לפרוץ מחסומים ולמרוד בציפיות רק כי התאלמנה.
אני כן מציעה להגיע לטיפול רגשי. בתהליך כזה אפשרי בהחלט להגיע לפיוס בין חלקי האישיות השונים, ולהרגיש שלמה ובטוחה יותר.
