הרבה מהאימהות שאני מלווה משתפות אותי שהן לא בוכה ליד הילדים כשהן מרגישות טריגר של עצב או געגוע לבן הזוג שנפטר, אלא מעדיפות "להחזיק חזק" לרגע שבו הילדים לא רואים.
הסיבות ברורות: כולן רוצות להיראות חזקות מול הילדים, לא רוצות להעציב אותם, לפעמים מפחדות שהבכי יפגע בסמכות שלהן מול הילדים. חלקן מספרות שכשהן עצובות הן פורשות לחדר ובוכות מאחורי דלת סגורה, וחלקן מעדיפות לשלוח את הילדים לסבתא או לחבר עד שגל הכאב יחלוף והן יצליחו שוב לחייך עבור הילדים.
העניין הוא שבדיוק כמו בכל דבר בחינוך, הילדים לומדים איך נכון להתנהג על ידי צפייה וחיקוי של מה שאנחנו ההורים עושים.
הם מחקים את איך שאנחנו מצחצחות שיניים, ואת איך שאנחנו מפנות את הצלחת מהשולחן ואפילו את המילים הלא יפות שאנחנו אומרות (סיפור אמיתי).
אנחנו מודל לחיקוי עבורם גם כשמדובר על התמודדות עם אובדן כאב וגעגוע.
ילד שאיבד את אבא שלו ורואה את אמא שלו כל הזמן חזקה ואסופה מבין שכשמאבדים אדם אהוב אמורים לנהוג באיפוק ולא לבכות. הוא לומד גם שרגשות קשים וכואבים אמורים לשמור בפנים ולא לחלוק עם בני משפחה.
אגב רוב הסיכויים שהילד של האמא שבוכה בהיחבא בחדר דווקא שומע היטב שהיא בוכה שם, אבל לומד מזה שבכי זה דבר שאמורים להחריש ובוודאי לא לעשות ליד אחרים.
אז התשובה לשאלה מהכותרת היא שבהחלט מותר ואפילו כדאי לבכות ליד הילדים. ככה הם לומדים שאמא אנושית, שגם היא מתגעגעת לאבא, שלפעמים היא עצובה ולפעמים בוכה. תוך כדי, חשוב לתווך להם את מה שקורה "אני בוכה כי אני מתגעגעת לאבא" או "אני בוכה כי השיר ברדיו הזכיר לי את אבא". ככה הם ילמדו שבכי הוא דבר לגיטימי, ואחרי שנותנים לו מקום ממשיכים בחיים.
וטיפ אחרון ממני: ברגעים שבהם אני מתגעגעת לברק ובוכה ליד איתן, אני מבקשת ממנו חיבוק. זה מנחם אותי וגורם לי להרגיש הרבה יותר טוב, ומעביר לו את המסר שכשעצובים אפשר להתנחם בחיבוק מאנשים אהובים.
