אחד החששות הגדולים של הורים לפני עלייה לקבר עם הילדים, הוא שהמראה של הרבה קברים יבהיל אותם ויגרום להם לטראומה כי הם יבינו שהם נמצאים במקום עם הרבה מתים.
במידה מסויימת, זה נכון: ביום יום השגרתי והאינטנסיבי אפשר להתחמק מלדבר על ההיבטים הקונקרטיים של המוות, למשל על העובדה שכולם מתים בסוף ומגיעים לאדמה. אבל בבית הקברות אין לאן לברוח מזה.
באופן טבעי כל הורה נורמטיבי רוצה להגן על הילדים שלו מפני הרע והמפחיד שקיים בעולם. להביא ילד צעיר לבית הקברות הוא מעשה שדי סותר את הרצון להגן עליו, כי זה יחשוף אותו לעובדה המצערת מכל: כולם מתים בסוף. זה טריגר שעלול להביא אותו לשאול אם גם ההורה שנשאר לו עומד למות, ואפילו אם הוא עצמו ימות יום אחד. בנוסף זה גם טריגר שיחייב אותנו לענות תשובות מכאיבות.
אנחנו המבוגרים מודעים לעובדת המוות, ולמרות זאת מצליחים לחיות, לתפקד ולאהוב אחרים.
ילדים לעומת זאת, לא יודעים לנחש את העובדה הזו מעצמם.
כלומר, ילד שאבא שלו מת וכל האבות של החברים שלו חיים, עלול לחשוב למשל שהמוות קרה לאבא כעונש על שהוא התנהג לא יפה. תפיסה כזו תגרום לילד לרגשי אשם קשים, ואף יכולה לגרום לטראומה.
רוב ההורים שאני פוגשת בקליניקה ובכלל, לא מושיבים את הילדים לשיחה כדי להסביר שאבא מת כי הוא היה אדם ובני אדם מתים בסוף. זה לא טבעי לנו, מעולם לא לימדו אותנו איך עושים את זה, ובעיקר לנו בעצמנו קשה להשלים עם העובדה הזאת.
ובדיוק מהסיבה הזו, דווקא המראה של הרבה קברים, בתוספת הסבר קונקרטי שמותאם לגיל הילד, יכול להעביר מסר שאבא הוא לא היחיד שמת, ושלא מדובר בעונש אלא בתופעה טבעית. וחוץ מזה, בהזדמנות זו אני מזכירה שמה שרואים בבית הקברות הוא הרבה קברים ולא הרבה מתים. גם העובדה הזו יכולה להרגיע ילדים שמדמיינים לפעמים שבבית קברות מסתובבים אנשים/שלדים מתים מפחידים. אם נתווך נכון וטוב את מה שרואים, נצליח להפחית את החרדה שלהם סביב המוות והאובדן.
רוצים ללמוד עוד על האופן שבו ילדים מפרשים את ההסברים שלנו על האובדן ועל המוות בכלל?
מוזמנים להגיע אליי לקליניקה להדרכה הורים ממוקדת סביב תיווך האובדן לילדים.
