בתרבות הישראלית שלנו עבור אישה נישואים הם מסגרת לשאוף אליה. אישה נשואה נתפסת כאחת שאפשר להירגע לגביה כי יש גבר שלוקח עליה אחריות ודואג לה, וכי במסגרת הנישואים היא יכולה לממש בסולידיות את המיניות שלה ואת התפקיד הביולוגי שלה שהוא כמובן להביא ילדים לעולם. 

כל עוד אישה היא נשואה וברור לכולם לאן מופנית המיניות שלה – הכל בסדר. ברגע שאישה מתאלמנת, וכבר לא ברור לאן המיניות שלה שייכת ומי מספק ומווסת אותה – היא הופכת בעיני הסביבה למסוכנת.

איך זה נראה בפועל? מין הסתם אף אחת לא נעמדת מול האלמנה ומטיחה בה שהיא מפחדת שהאלמנה תיקח לה את הבעל. הפחד הזה הוא לרוב לא מדובר אלא מתבטא בהערות קטנות או מבטים שלא היו שם קודם כשהיתה נשואה. דוגמה לסיטואציה כזאת היא זוגות של חברים שפתאום מתרחקים מהאלמנה ולא מזמינים אותה יותר למפגשים, או התעקשות לא להשאיר את האלמנה לבד עם גבר נשוי בבית/רכב. המשמעות היא שצריך לפקח ולשים לב שהאלמנה לא תפתה את הגבר התמים ותגרום לו לספק אותה בעל כורחו. 

אם אתם קוראים את זה וחושבים "מה פתאום! זה לא כולם!", אז זה נכון מאוד, זה ממש לא כולם. ויחד עם זאת, אם ב7 השנים האחרונות שמעתי את הסיפור הזה בקרב המטופלות שלי בקליניקה אינספור פעמים, נשים בכל הגילאים, מכל המגזרים ומכל המעמדות – אז כנראה שמדובר בתופעה. אגב מעולם לא שמעתי אפילו על גבר אחד שהתאלמן והגברים בסביבה שלו פחדו שהוא יגנוב להם את האישה  

התופעה הזאת יושבת על פחד כללי ממיניות של נשים, ועל הדעה הקדומה שנשים מפתות גברים, וגברים מתפתים.

איך זה מרגיש מהצד של האלמנות? כואב ומשפיל. זאת חוויה של פגיעה עמוקה בזהות. לא מספיק שאיבדת את בן הזוג ואת הסטטוס החברתי שלך, עכשיו גם מוטל דופי באופייך ובכוונותייך, ואפילו בגוף שלך, שבעבר הוא היה "בטוח" בתוך זוגיות, ועכשיו הפך כסכנה.

הפחד הזה מאלמנות, מהמיניות שלהן ומה"חופש" שהתאלמנות כביכול מעניקה להן, אינו דעה רציונלית שאפשר להתווכח עליה אלא אמונה תפלה ופרימיטיבית, שמושרשת עמוק, ומתבטאת באופן מרומז, ודווקא בגלל שהיא לא נאמרת ישירות, אין לאלמנה הרבה מה לעשות מולה.

אם את קוראת את זה וזה קרה לך, קודם כל תדעי שאת לא לבד. מעבר ללהכיר בכך שהתופעה הזאת קיימת ורווחת, מה שיכול לעזור זה לחלוק את החוויה הזאת עם קבוצת השוות שלך, כלומר אלמנות שחוו את המבטים/ התעלמות שזר לא יבין ולא יאמין שהם קיימים.

ב5.9.25 אני פותחת מחזור חדש (שביעי!) של קבוצת צמיחה לאלמנות צעירות. שמונה מפגשים אונליין שבהם נדבר על דברים שרק נשים כמוך מבינות. גם על סטיגמות על אלמנות נדבר, נכעס, נצחק, נבכה… בקבוצה אין נושאים או רגשות שהם טאבו.

כל הפרטים על המחזור החדש נמצאים בלינק הזה. אם מרגיש לך שזה נכון לך עכשיו, מלאי פרטים בטופס שבלינק ואני אתקשר אליך כדי לעשות היכרות קצרה ולוודא התאמה לקבוצה.

בתחילת הדרך, כשהאבל עוד היה טרי ואקטיבי, כאבתי בין היתר את זה שברק מת צעיר כל כך, רק בן 34.

הוא מת לפני שהספיק להגשים את עצמו, ולפני שהספיק להנות מאיתן שהיה אז רק בן שנתיים. בזמן שעבר למדתי לחיות בשלום לצד העובדה הזאת. נראה לי שבמידה מסויימת זה אפילו דחף אותי לחיות את החיים הכי אותנטיים ומספקים שאני יכולה: אם אין לי שליטה או יכולת לחזות כמה זמן יש לי כאן בגלגול הזה, כדאי לנצל היטב כל רגע ולעוף על החיים.

השנה בדרך החוצה מהאזכרה, איתן ואני הלכנו יחד בשביל בין המצבות וכמו תמיד, סקרתי את השמות והתאריכים שעל האבנים, אבל הפעם בפרספקטיבה של העשור שעבר. זה שרוב האנשים מתו בגיל מבוגר לא חידש לי כלום, אבל איכשהו הפעם תשומת הלב שלי נתקעה על כל האנשים שמתו זקנים ואחרי ברק.

כל מצבה שהיה כתוב עליה "סבא רבא", כל תאריך שממנו הבנתי שאותו אדם חי מעל גיל 80, כיווצה לי את הלב. אמרתי לאיתן שאני מקנאה באנשים האלה שמתו זקנים, ושגם אחרי עשר שנים, תחושת ההחמצה לא מרפה. וזהו, המשפט הזה הספיק כדי שהדמעות שלי יתחילו לזלוג.

אני בוחרת לשתף את הרגע הזה כאן משלוש סיבות:

הראשונה – לנרמל קנאה.
קנאה נחשבת לרגש לא "אצילי", ולעיתים קרובות מתלווה אליה בושה.
אבל קנאה היא רגש לגיטימי, בדיוק כמו כל רגש אחר. ובעיקר כשמדובר באובדן של אדם אהוב, זה טבעי לגמרי לקנא באנשים שלא חווים את הכאב הזה.

הסיבה השנייה – לנרמל שיח רגשי כנה עם ילדים, גם סביב רגשות "לא יפים".
ברגע הזה עם איתן, המסר שהעברתי לו הוא שקנאה היא לגיטימית. שמותר להרגיש אותה ולדבר עליה, גם עשר שנים אחרי שאבא נפטר.

הסיבה השלישית היא שאני רוצה להראות מה אני עושה עם הבן הפרטי שלי כדי ליצור שיח רגשי. שיח רגשי במשפחה הוא לא דבר שנוצר מעצמו, ועל מנת שהוא יתקיים ויתפתח לאורך זמן אני מקפידה לשתף ולהראות לאיתן את הרגשות שלי באופן עקבי. ככה יצרתי מרחב שבו מותר לשנינו להביע ולשתף בכאב ובפגיעות.

רוצה לקרוא עוד על מה ילדים מבינים כשהם רואים את אמא/אבא בוכה? לחצו כאן

האינסטינקט הטבעי הזה הוא קריטי עבור השגשוג של הילדים, כי הוא גורם לנו לעשות פעולות אקטיביות שמיטיבות איתם. ויחד עם זאת ברגע שאנחנו מדברים על אובדן של אדם קרוב ואהוב, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על אובדן של הורה – מתרחשת התנגשות חזיתית בין הדחף שלנו לגונן לבין הצורך של הילדים להבין מה קרה, להתאבל, ולהמשיך בחיים לצד האובדן.

האמת היא שכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, לא יכולים להתחיל להתאבל עד שברור לנו באופן ודאי שהאדם האהוב מת ולא חוזר. אנחנו המבוגרים יודעים מה המשמעות של מוות, יודעים אינטואיטיבית שמי שמת לא חוזר, ועדיין זקוקים להתליך אבל ממושך כדי להפנים את העובדה הזאת רגשית, ולהתרגל לחיים חדשים ללא האדם שאהבנו. לעומת זאת ילדים צעירים לא יכולים לנחש לבד את הדברים הללו, ותלויים בנו כדי להבין שהאדם שאהבו לא יחזור.

לכן אם הילד שלך איבד הורה או כל אדם קרוב ואהוב אחר, הצעד הראשון בדרך שלך לגונן עליו, לעזור לו להתאבל ולהתמודד עם מה שקרה הוא להגיד לו את האמת במילים פשוטות "הוא מת. ומי שמת לא חוזר". לרוב הילד יצטרך לשמוע ממך את המשפט הזה כמה וכמה פעמים עד שיפנים ויבין שזו המציאות.

בעקבות המשפט הזה חלק מהילדים שואלים עוד שאלות, חלק מביעים כאב, וחלק מבקשים לאכול חביתה. כל התגובות שלהם לגיטימיות, אבל כן חשוב להתייחס באופן מותאם לכל תגובה. בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן: לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני מסבירה איך נכון להגיב לכל התנהגות ולענות נכון על כל שאלה של הילדים בקשר לאובדן.

ההדרכה כוללת תשובות מוכנות על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים על מוות ואובדן, ומחולקת ל9 סרטונים ממוקדים שפתוחים לצפייה ללא הגבלת זמן. בסוף כל פרק הוספתי סיכום כתוב כדי שיהיה אפשר להיזכר באופו מיידי ובקלות כשהילדים ישאלו אותך שאלות חדשות בעתיד.

זו ההדרכה היחידה מסוגה בארץ שתאפשר לך לקבל ידע מקצועי לגבי תהליך האבל של הילדים שלך, והכי חשוב תעניק לך כלים לעזור להם ללמוד לחיות לצד הכאב ואפילו לצמוח מהאובדן. לחצו כאן למעבר להדרכה

לא כל ילד יתום חייב טיפול. יותר מזה, לשלוח ילד לטיפול בגלל שההורה שלו נפטר יכול לפעמים להזיק יותר מלהועיל.

בסוף המאמר אתייחס לסיבות שכן מצריכות טיפול.

ילדים לומדים איך לחוות ולבטא רגשות דרך חיקוי המבוגרים שסביבם. גם את האובדן הם חווים בעיקר דרך התגובות של ההורים או המבוגרים המשמעותיים.

כלומר אם אמא בוכה ואומרת בקול שהיא בוכה כי היא מתגעגעת לאבא – הילד לומד שהתחושה שהוא מרגיש בפנים היא געגוע, שלגיטימי להרגיש געגוע כשאדם אהוב מת, שמותר לבכות בפני אמא, ושמותר לומר בקול רם "אני מתגעגע." אם אמא מזכירה את אבא מדי פעם בסיטואציות שונות, הילד לומד שזה טבעי לדבר עליו גם אחרי מותו.

אבל אם בבית לא מזכירים את אבא מאז שהוא נפטר, הילד ילמד שלא מדברים על מי שמת, ושלא מקובל להזכיר את אבא. הוא לא יקבל אישור לכך שהמחשבות והזיכרונות שלו הם תקינים ולגיטימיים. במקרה כזה, ייתכן שאפילו כשהוא ייזכר באבא – הוא ירגיש שזה אסור או לא מתאים.

כשילד שגדל בסביבה שבה לא מדברים על אבא נשלח לטיפול רגשי והמטפלת מעודדת אותו להיזכר בהורה שאיבד ולבטא את רגשותיו, בניגוד למה שהוא למד בבית שראוי ונכון לעשות, הוא עלול לחוות בלבול וחוסר ביטחון, ויותר מזה הוא עלול להרגיש בושה על עצם הרגשות שעולים בו. לא משנה כמה טובה תהיה המטפלת, המסרים שמתקבלים בבית לנצח יהיו משמעותיים הרבה יותר עבור הילדים.

ולכן הדבר שעליו אני ממליצה לכל הורה שמתמודד עם הסיטואציה הזאת הוא קודם כל לשאוף להיות במגע עם כל הרגשות המורכבים שלו. אפשר וכדאי להיות בתהליך טיפולי, כדי להיות מסוגלים להתמודד עם כל מה שהמוות של בן הזוג מביא איתו.

ואפשר גם לעשות "קיצורי דרך": לרכוש כלים ומיומנויות שיעזרו לכם להוות מודלינג חיובי עבור הילדים שלכם. ההדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" היא סוג של קיצור דרך מהסוג הזה. בהדרכה תקבלו תשובות מוכנות שתוכלו לענות על השאלות הכי קשות שילדים שואלים על האובדן, רעיונות לאיך לעודד שיח על אבא בבית, איך להגיב להתנהגויות רגרסיביות ועוד ועוד. כל הפרטים על ההדרכה מופיעים בלינק הזה.

אז איך יודעים מתי ילד באמת צריך טיפול?

באשר למתבגרים – אם הם מביעים רצון זה אומר שכדאי לשלוח לטיפול. אפשר להסביר להם מה עושים בטיפול ולעודד, אבל זה לא חובה, ובוודאי שאין צורך להכריח.

לעומת זאת אם רואים לאורך זמן התנהגויות יוצאות דופן אחרי האובדן כמו למשל התפרצויות זעם או אלימות כלפי חברים, הסתגרות ממושכת, ביטויים של חרדה או פחד או הימנעות ממפגש עם חברים – יכול להיות שאפשר לשקול לשלוח לטיפול. 

הרצון בחזרתיות קשור ישירות לתהליך הלמידה שבו ילדים מחפשים כל הזמן להבין דפוסים, כלומר איך דברים מתנהלים ומה גורם למה. זוהי מעלה התפתחותית משמעותית להיות מסוגלים לצפות את מה שעומד לקרות כי היא מאפשרת לילדים (ותכלס גם למבוגרים) תחושת שליטה ובטחון. כהורים כולנו יודעים היטב שילד בלי שגרה הוא ילד עצבני וחסר מנוחה, ולכן אנחנו עוזרים להם למשל על ידי יצירת שגרה קבועה שחוזרת על עצמה בכל יום.

העקרון הזה תופס גם כשמדובר במוות של הורה. ילד שמאבד הורה נתקל במציאות חדשה שהוא לא מכיר ולא מבין: יום אחד אבא היה פה, ופתאום אין אבא. אם הוא לא יקבל הסבר ישיר וברור על הסיבה שבגללה אבא מת, עלולה להתעורר אצלו חרדה עצומה שמא גם אמא ויתר אנשים שהוא אוהב יעלמו יום אחד מהחיים שלו בלי שום אזהרה מוקדמת. 

בכל מקרה, גם אם לא יקבלו מאיתנו הסבר, ילדים יחפשו את הקשר הסיבתי שגרם לאובדן. אחד הפתרונות שילדים מוצאים טמון בעובדה שהם תופסים את העולם במונחים של טוב ורע. ילד שלא יודע מה הסיבה שגרמה לאבא למות עלול לחשוב שאבא עשה משהו רע ובגלל זה נעלם. גם חשיבה מאגית עלולה להתעורר אצל ילדים אחרי אובדן הורה, ילד שכעס על אבא יומיים לפני האובדן יחשוב שהכעס שלו גרם למוות של אבא. 

בשורה התחתונה האמת עדיפה על פני כל רעיון אחר שהילדים ימציאו: מוות הוא לא משהו שמתרחש בצורה אקראית או סתמית. לכל מוות יש סיבה. חשוב שילדים ידעו את הסיבה הספציפית שגרמה למוות של אבא, וגם שבאופן כללי יש סיבה לכל מוות. זה יקל עליהם להתמודד עם חוסר השליטה שכרוך באובדן, ויאפשר להם תחושה שהם מסוגלים לצפות את מה שעומד לקרות.

אם מעניין אותך להבין לעומק את האופן שבו הילדים שלך תופסים את האובדן, וחשוב מזה – לקבל כלים כדי לתת להם מענה נכון שיעזור להם להתאבל באופן בריא, אני מזמינה אותך לצפות בהדרכה הדיגיטלית שלי "מדברים אובדן". ההדרכה מחולקת לתשעה פרקים, וכל פרק עוסק בשאלה נפוצה של ילדים אחרי אובדן.

מעבר לתשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות בקלות לילדים, כל פרק כולל גם התייחסות לאופן שבו השאלות שלהם פוגשות את הכאב שלנו. ההדרכה הזאת היא הפורמט הכי קל ופשוט שקיים כדי לצרוך את הידע החיוני הזה. לחצו כאן למעבר להדרכה

הכוונות של הגננת הזאת ואחרות שבאו אחריה היו טובות, אבל היא ביטאה עמדה לפיה פעוט שאיבד את אבא שלו מוכרח להפגין בעיות התנהגות ואלימות בעקבות האובדן. ברגע שהעמדה הזאת פגשה את איתן שלי שאיבד את אבא שלו היא הולידה ציפייה קונקרטית ממנו. הגננת בעצם הלבישה על התנהגות סטנדרטית של ילד בן 4 את הציפייה שלה ממנו כיתום. הדבר הזה הוא בעייתי כי הוא עלול להוביל להתערבויות חינוכיות וטיפוליות שגויות שיזיקו לילד במקום להועיל לו.

בדוגמה שנתתי זו הייתה גננת, אבל בתכלס לכל אחד ואחת מאיתנו יש אמונות ותפיסות לגבי ילדים יתומים. חלקן נטועות בספרות ובתרבות (תום סויר, הארי פוטר), חלקן קשורות למקורות היהודיים (כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן) וחלקן קשורות לחוויות האישיות של האדם. עבור מי שקורא את המילים שלי עכשיו זו יכולה להיות הזדמנות טובה להעלות למודע את התפיסות על יתומים. אפשר לקחת דף ולכתוב עליו את כל האסוציאציות שעולות כשחושבות על המילה "יתום". אין תשובות לא נכונות

הסיבה שבגללה אני מעודדת להעלות את הנושא הזה למודעות, זה שהתפיסות שלנו מייצרות ציפיות מהילדים. למשל אם האסוציאציות שעלו אצלך הן "מסכן" "חלש" ו"נזקק", כנראה שהציפיות שלך מהילד יהיו נמוכות. יש הורים שתפיסה כזאת תגרום להן לרצות לפצות את הילד ולקנות לו פריטים יקרים, והורים אחרים יוותרו לילד כשהוא יסרב לעזור בבית. בשני המקרים המסר שמועבר הוא שהוא לא ילד רגיל, שהוא חלש מאחרים ולכן גם לא מצפים ממנו כמו מאחרים. אני נותנת דוגמאות פשוטות לשם המחשת הרעיון, כשבפועל המציאות מורכבת מהרבה חוויות ורעיונות שמייצרים אצל רובנו תפיסת עולם מגוונת ומורכבת.

אז מה בכל זאת רלוונטי לצפות מילד יתום?

כמו שציינתי, אין תשובה אחת נכונה. אני כן יכולה לחלוק את השקפת העולם האישית והמקצועית שלי: ילד יתום הוא ילד רגיל שעבר אירוע קשה. ככה אני מתייחסת לבן שלי, וככה אני תופסת את הילדים של המטופלות והמטופלים האלמנים שלי. 

מתוך התפיסה הזאת הקשבתי לדברים של הגננת לפני 7 שנים. שאלתי את עצמי – האם פעוטות בני 4 שלא איבדו הורה חוטפים לפעמים קוביה לפעוטות אחרים? האם הוא חטף קוביות לאחרים גם לפני האובדן? כמובן שהתשובה על שתי השאלות היא כן. ולכן זאת התנהגות רגילה של פעוט, ואין צורך להתערב אחרת ממה שמתערבים כשלא מדובר בילד יתום. בוודאי שאין צורך לשלוח אותו לטיפול בגלל זה. 

מתלבטים אם התנהגות מסוימת של הילד היא תגובה לאובדן? אפשר להגיע אליי לתהליך ליווי קצר וממוקד בו תוכלו להבין מה המקור להתנהגות שלו ואיך הכי נכון להגיב ולפעול.

לפרטים אפשר לשלוח לי וואטסאפ ל054-4730594

אז בהזדמנות זו אני כותבת כאן כאשת מקצוע וכאמא:
כן זה כן נורא. לא זה לא כואב פחות.
זה נכון שיש מאפיינים יחודיים לאובדן בינקות, אבל רובם חופפים לאובדן של הורה בגילאי הילדות המאוחרים יותר.
ההבדל הגדול בחווית האובדן קשור לעובדה שתינוקות וילדים צעירים עד גיל 8 בערך לא יכולים לנחש לבד מה זה אומר למות, איפה נמצאים המתים וכו'. ולכן הם חייבים לקבל תיווך והסבר של המבוגרים המשמעותיים שסביבם כדי להבין מה קרה להורה המת, אחרת הם עלולים לפתח חרדות, פחדים ושלל תסמינים. כאן אפשר לקרוא בהרחבה על איך מסבירים מוות לילדים צעירים.
הדומה בין תינוקות למתבגרים שאיבדו הורה זה שעל מנת לעבור תהליך של התפתחות נפשית בריאה, גם אלה וגם אלה זקוקים לדמויות הזדהות. כשמדובר בנער שמאבד את אמא בגיל 13 – יש לו נכס רגשי חיוני עבור התפתחות הזהות שלו: הוא הכיר את אמא 13 שנה ויודע למשל איזה תכונות שלה הוא העריך ואיזה הרגיזו אותו, הוא יודע באיזה מובנים הוא היה רוצה להידמות לה ובאיזה מובנים הוא מעדיף להיות הפוך ממנה. לפעמים ברגעים רגישים שבהם נער צריך את אמא שלו, הוא יוכל לנחש ניחוש מושכל מה היא הייתה אומרת ואיך הייתה יכולה לנחם אותו.
לעומתו, לתינוקת שאיבדה את אבא שלה בגיל חודש אין את הנכס הזה, ולכן היא תלויה במבוגרים שסובבים אותה כדי לגבש לעצמה איזושהי דמות של אבא.
כשמדובר בשני הורים חיים התהליך הזה שבו הילד מגלה את הסובייקטיביות של ההורים קורה באופן טבעי והדרגתי ככל שהוא מתבגר. אבל כשמדובר בתינוק שההורה שלו שנפטר, הוא כאמור תלוי במבוגרים שמסביבו.
בהתחלה הוא צריך לראות בעיניים תמונה או סרטון כדי לראות איך אבא היה נראה, בהמשך הוא צריך לראות חפצים של אבא, ואחכ הוא צריך לדעת איזה תחביבים היו לאבא בתור ילד ובתור מבוגר, מה הוא אהב לאכול, איזה תכונות שליליות היו לו, איזה חלומות היו לו וכו'.
אצל כולנו במהלך תהליך ההתבגרות הדמויות ההוריות מופנמות פנימה אל תוך הנפש והופכות לייצוג פנימי.
חשוב לזכור שגם נפש של ילד שהתייתם בגיל צעיר מתפתחת באותו אופן, מה שאומר שלמבוגרים המשמעותיים בחייו יש יכולת השפעה גדולה על התפתחותו הנפשית הבריאה.

לסיכום, לגדל ילד שאיבד הורה בינקות מצריך משאבים רבים. ילדים חווים את העולם דרכינו ההורים, ולכן זה חשוב שנהיה בתהליך מתמשך של עיבוד האובדן ברמה השכלית והרגשית. כך נוכל להעניק לילדנו אפשרות לצמוח מהאובדן ולהשיג רווחה נפשית גבוהה.

לאחרונה חזר על עצמו בקליניקה שלי נושא הילדים הלא מדברים, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. הכוונה היא לאותם ילדים ומתבגרים שלא משתפים פעולה עם הנסיונות שלנו לדבר על האובדן ועל הרגשות בעקבותיו, ולפעמים אפילו מסרבים לכל שיח על אבא שנפטר.

ברור לנו שאובדן של הורה הוא אירוע דרמטי שמעורר המון רגשות בכל גיל, ואנחנו מצפות (לפעמים באופן לא מודע) שיבטאו את הרגשות הללו במילים ברורות כמו "אני מתגעגע לאבא" או "אני עצוב כי אבא מת". 

שתי הדוגמאות הללו מבטאות שיח רגשי פתוח וישיר. 

בהקשר הזה חשוב לזכור שהמשפחה התקיימה גם לפני האובדן, והתקיימו גם נורמות של תקשורת. אם קודם לא היה במשפחה שיח רגשי ישיר וברור, כנראה שהילדים יתקשו פתאום בבת אחת לדבר את הרגשות שלהם במילים, ובמיוחד כשמדובר ברגשות קשים ומכאיבים שמופיעים אחרי האובדן.

דבר נוסף שחשוב לזכור, הוא שילדים חווים את העולם דרכנו ההורים. אם יש נושא שעבורנו הוא טאבו שאסור לדבר עליו או להרגיש אותו – הילדים יקלטו את זה בחושים שלהם ולא ידברו. וכנל גם התנהגות – אם מעשים מסוימים נתפסים על ידינו כמאיימים על התפקוד או שאינם הולמים את האבל, הילדים שלנו ימנעו מלעשות אותם.

דוגמה לכך היא ילדה שמאז שאביה נפטר רואה את אמא שלה מתפקדת היטב, לא מבטאת את הכאב כלפי חוץ, ומדי פעם שומעת אותה בוכה בחדר כשהיא לבד. אותה ילדה לומדת שכשמאבדים אדם אהוב צריך להמשיך לתפקד רגיל, ושמותר להרגיש ולהביע כאב רק בפרטיות כשאף אחד לא שומע.

דוגמה נוספת היא של ילד שבמשפחה שלו כל אזכור של אבא מלווה בבכי עז, והוא דווקא נזכר בינו לבין עצמו בפרצופים המצחיקים שאבא היה עושה, ומתחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק כביטוי לאבל שלו. הילד הזה מבין מהר מאוד שצחוק הוא לא לגיטימי בהקשר הזה, מה שיגרום לו להרגיש בושה, והוא ישתדל לא להגיד כלום כדי לא לפלוט בטעות את התחושות ה'לא הולמות' שלו.

יש כמובן עוד אינספור גורמים שיכולים לגרום לילדים להתאבל באופן לא מילולי, כל מקרה לגופו, אבל אני רוצה בכל זאת לתת כמה טיפים שיעזרו לך לעודד את הילדים לדבר:

1. לפני הכל, לשדר לילדים שמותר להזכיר את אבא בכל הקשר. אם מנגנים ברדיו שיר שהוא אהב – את יכולה להגיד כבדרך אגב "אבא ממש אהב את השיר הזה". זה מעביר מסר שהמחשבות על אבא מגיעות בכל מיני רגעים לא צפויים, וזה תמיד בסדר לחלוק את המחשבות האלה בתוך המשפחה.

2. לשתף את הילדים באופן קונקרטי ברגשות מורכבים כמו "אני מתגעגעת לאבא עכשיו" או "הייתי רוצה שאבא יהיה כאן עכשיו". המילים הללו יהוו מודלינג לילדים שלך, ויאותתו להם שאלה תחושות נורמטיביות להרגיש ולחלוק איתך.

3. להזמין את הילדים להשתתף במנהגי האבל שלך, אבל לקחת בחשבון שהם יסרבו. אם למשל את מדליקה נר שבועי לכבודו אז להציע לילדים להשתתף "מי רוצה לעזור לי להדליק את הנר זכרון לאבא?". וגם אם הם מסרבים לא להתייאש – להמשיך להציע כל שבוע ולו בכדי שידעו שהם תמיד מוזמנים לקחת חלק, אבל גם שמותר להם להתאבל בדרך הייחודית שלהם.

4. לפתוח מדי פעם אלבום עם תמונות שלו בזמן שהילדים בשגרת הבית שלהם. אם הם מסתקרנים – את יכולה לספר משהו על הסיטואציה שבה צולמה התמונה. ושוב כמו קודם, גם אם זה גורם להם לברוח לחדר – לא להיבהל. מטרת העלעול באלבום היא לשדר לילדים שאבא הוא לא טאבו, מותר להיזכר בו ובדברים שעשינו יחד באופן יזום, למרות הרגשות המורכבים שזה מביא.

לסיכום, האובדן מעורר בנו, קטנים וגדולים, רגשות מורכבים. הילדים שלנו מסתכלים עלינו כדי ללמוד איך אמורים להתנהג אחרי שמאבדים אדם אהוב וקרוב, מה מותר ומה אסור להגיד, ואיזה רגשות מותר להביע בפני אמא. תהליך האבל הוא ריצה למרחקים ארוכים כי הוא מצריך מאיתנו להתמודד עם רגשות סוערים, ללמוד איך לבטא את הרגשות האלה, וגם ליצור נורמות תקשורת משפחתיות חדשות.

בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת כלים שיעזרו לך לתת מענה טוב ונכון לילדים שלך אחרי האובדן. ההדרכה מצולמת, וכוללת תשובות מוכנות שיאפשרו לך לענות נכון ובבטחון על 9 השאלות הכי קשות שילדים שואלים. הפרק השביעי מוקדש לילדים שנמנעים לדבר על האובדן. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה

כשאנחנו משוות בין הרכבים שלנו זה מרגיש לגיטימי, אבל כשבאופן טבעי מתעוררת השוואה בין בן הזוג שנפטר לבן הזוג החדש מיד מתעוררת גם אשמה כי זה לא פייר להשוות, והמחשבה שלרוב מגיעה אח"כ היא "ובכלל זה לא בר השוואה כי אף אחד לא ישתווה לבעלי המנוח". זה הזמן לספר לכן בסוד שכולן עושות את זה. נשים שהייתה להן זוגיות נפלאה עם הבעל המת, נשים שהייתה להן מערכת יחסים פוגענית עם הבעל המת, כווולן. וגם כולם כמובן.  

אם הנטייה הזו קיימת בכולנו, והניסיון להימנע ממנה נועד לכישלון ולרגשי אשם, אני ממליצה בשלב ראשון לקבל את העובדה שזה קיים ונוכח.

העניין הוא שבדרך כלל ההשוואה בין בני הזוג היא בכלל ביטוי לתהליך פנימי, ככה שבשלב שני אפשר להסתכל פנימה כדי להבין על מה בפנים יושבת ההשוואה. 

לדוגמה, אישה שהייתה נשואה לגבר כריזמטי ודומיננטי, בוחרת אחרי האובדן לצאת עם גבר שקט ונחבא אל הכלים. במערכת היחסים הראשונה התאים לה להיות בעמדה פסיבית יחסית ולתת לבן הזוג להוביל את הקשר. אחרי האובדן, בקשר החדש היא נהנית להיות יותר אקטיבית ולבוא לידי ביטוי בדינמיקה הזוגית. זו אישה שיכולה לדבר על הבחירות שלה במונחים של השוואה בין בני הזוג, אבל בפועל היא עצמה עברה שינוי, ובעקבות השינוי גם הצרכים שלה בזוגיות השתנו. 

או ניקח לדוגמה אישה שמתחילה לצאת עם גבר חדש אחרי האובדן, ומגלה למבוכתה שהיא לא מסוגלת להביא אותו לחברים שלה, כי הוא משמעותית פחות מוצלח/חכם/חברותי מבן הזוג שנפטר. להערכתי אגב זה המצב הכי נפוץ שנשים אלמנות נתקלות בו. מצד אחד זה גורם לה לתסכול וגעגוע חזק לגבר המוצלח שהיה לה, ומצד שני זה שומר על מעמדו של בעלה שנפטר כגבר מדהים וחד פעמי שאף אחד אחר לא ישתווה לו. 

בנוסף בתוך סיפור ההשוואות תמיד מסתתרת השאלה – מה זה אומר עליי שאני בזוגיות עם הגבר הזה? מה זה אומר עליי שאחרי האובדן אני בוחרת להיות עם גבר כזה? למרות שבעידן הניו אייג' המנטרה היא "אני לא דופקת חשבון לאף אחד ועושה רק מה שבא לי!", בפועל אנחנו חיות חברתיות שמושפעות מאוד מאיך שאנחנו משתקפות בעיני הזולת. לפעמים אחרי האובדן יש רצון למרוד ב"תפקיד" שגילמתי רוב חיי (למשל האישה השקטה והפסיבית מהדוגמה הראשונה), ולבחור בן זוג שיתאים לתפקיד החדש. 

לסיכום, השוואות הן טבעיות, לפחות בהתחלה. אם הנושא הזה גורם לרגשי אשם וכאב רגשי כדאי להגיע לטיפול על מנת להבין על מה ההשוואה יושבת באמת.

בהזדמנות זו אני מעדכנת שאני מרחיבה את הקליניקה אונליין שלי, ופנויה לקבל מטופלות חדשות שמעוניינות בטיפול בוידיאו. אם זה מדבר אליך, אני מזמינה אותך להתקשר או לסמס לי ל-0544730594.

הרבה הורים שנאלצים לספר לילדים שלהם על פטירה של אדם אהוב נמנעים משימוש במילה הישירה "מת", מעדיפים לרכך את המכה ולספר ש"אבא בשמיים". הסיבות ברורות: רצון להגן על הילדים מפני כאב שכרוך בידיעה שבכלל יש מוות בעולם, רצון לשמור עליהם מפני הכאב שאדם אהוב לא יחזור, ובנוסף מחשבה שהילדים צעירים מדי ובלאו הכי לא יכולים להבין אז עדיף לחכות עם המידע לכשיגדלו.

אבל האמת היא, שגם עבורינו המבוגרות רעיון הסופיות של המוות הוא כואב ומפחיד. כשמדובר באישה שבעלה נפטר, שבעצמה כואבת את העובדה שבן הזוג שלה מת ולא חוזר, אפשר בהחלט להבין את הקושי שלה להשתמש במילה "מת" כשהיא מתווכת לילדים שלה את מה שקרה. 

חשוב בהקשר הזה לזכור שילדים צעירים מבינים את המילים שלנו באופן קונקרטי, ולכן כשאותו ילד שומע ש"אבא בשמיים" הוא מבין את זה פשוטו כמשמעו – אבא חי בשמיים, וכנראה שיש שם בשמיים עוד הרבה אנשים. ואם הוא עלה לשמיים זה אומר שהוא גם ירד חזרה באיזשהו שלב, או לחלופין שאם הוא לא יורד אז הוא כנראה לא רוצה לרדת. 

הרעיון הזה של השמיים מוביל הרבה פעמים ילדים צעירים לאכזבות וחרדות. ראשית ישנה כל הזמן ציפייה שאבא יחזור, ובהכרח גם אכזבה שוב ושוב על כך שהוא לא חוזר. יש ילדים שמפחדים לטוס במטוס כי בשמיים יש הרבה אנשים מתים. יש ילדים שחושבים ש"בשמיים" זה אומר שאבא מתעופף לו כמו הציפורים, ולכן יושבים שעות ארוכות ומחפשים את אבא בלהקות הציפורים. אגב כל הדוגמאות הן מסיפורים אמיתיים ששמעתי ממטופלות בקליניקה.

ובכל מקרה גם בלי חרדות, אפשר להתאבל רק על מישהו שלא חוזר. תחשבו על תמי ארד בשנותיה הראשונות כאישתו של נעדר: כמה היא דאגה לו, כמה היא ציפתה כל הזמן שיחזור, כמה התאכזבה כשעבר יום ועוד יום ושום חדשות אודות מצבו לא הגיעו. כך מרגישים ילדים שלא הובהר להם שאבא לא חוזר – במקום שהאנרגיות שלהם יופנו פנימה לתוך תהליך עיבוד אבל, הם עסוקים כל הזמן במצב של אבא ובשאלה מתי הוא יחזור כבר.   

בשורה התחתונה: כדאי להימנע מלספר לילדים שאבא (או כל אדם אהוב אחר שנפטר) נמצא בשמיים. חשוב מאוד להסביר לילדים שאבא מת, ושאנשים מתים לא חוזרים. כלומר ילד צריך ללמוד שמוות הוא סופי ושלא חוזרים ממנו – כתופעה כללית, ובנוסף הוא צריך לדעת שהאבא הספציפי שלו מת ולא חוזר. למרות הכאב שכרוך בלומר את הדברים הללו, ולמרות הכאב שהילד יחווה. זה עדיף על מצב שבו הילד דואג לאבא שלו שנמצא רחוק, וגם על מצב של אכזבה תמידית שאבא חי אבל לא חוזר.