רוב האנשים האבלים שאני פוגשת בקליניקה, משתפים אותי בשלב כזה או אחר בטיפול שהם מדברים בקול רם עם המתים שלהם. כמעט תמיד השיתוף מלווה במבוכה ומסתיים בשאלה: "האם אני נורמלית או שהשתגעתי סופית?".
נתחיל מהסוף: כן זה נורמלי לחלוטין שאישה שאיבדה את בן הזוג שלה, לדוגמה, תדבר איתו בקול רם. זה גם נורמלי לקיים איתו שיחות בתוף הראש. תהליך אבל הוא מעין מימד מיוחד שבו התנהגויות שנתפסות "לא נורמליות" יכולות להתקיים והדבר לא יעיד על חוסר שפיות.
הסיבות ללמה אנשים אבלים עושים את זה הן מגוונות:
קודם כל מתוך הרגל. אם ניקח את אותה דוגמה של אישה שאיבדה את בעלה אחרי שנות נישואים רבות – היא רגילה לתקשר איתו, לספר לו על הדברים שקרו לה במהלך היום, לשתף אותו בכאבים שלה. הדיבור איתו או אליו יכול להוות נחמה עבורה.
בנוסף הרבה פעמים בתחילת תהליך האבל ישנו חשש שעם הזמן המת יישכח, ולכן באופן לא מודע אנשים אבלים מנסים להנכיח את המת בחיים שלהם על ידי דיבור אליו כדי להבטיח שהזכרון שלו יישמר.
מתי בכל זאת זה נתפס לגיטימי על ידי האנשים?
כשעושים את זה בבית הקברות. גם להתייפח על הקבר נתפס כביטוי נורמטיבי של אבל, ויותר מזה אדם שלא בוכה על הקבר נתפס כלא עצוב או לפחות בהדחקה. וזה למרות שהרבה אנשים, ואני בתוכם, מסוגלים/מעדיפים לבכות ולדבר אל המת שלהם בכל מקום, לאו דווקא בבית הקברות.
אז אם רבים עושים את זה, למה זה מרגיש כמו שיגעון? פשוט כי אף אחד לא מדבר על זה, וככה נוצר מצב שכל אחד חושב שהוא היחיד שמדבר אל המת שלו 🙂
חשוב לציין שדיבור אל אדם אהוב שנפטר דווקא מעיד לרוב על תהליך אבל בריא, שכן מערכת היחסים עם האדם המת אמורה להמשיך להתקיים גם לאחר מותו ולהוות משאב שמחזק את האדם האבל.
