יש אימהות ואבות שמרגישים חיבור לקבר, ויש כאלה שסולדים מהקונספט אבל לוקחים את הילדים בלית ברירה כשהם מבקשים.
לא משנה לאיזה קבוצה אתם שייכים, גם אתם כנראה מוצאים את עצמכם בקבר אחרי שניקיתם וסידרתם, אחרי שהדלקתם נר יחד עם הילדים, ואז מגיע הרגע ש… מה עושים עכשיו?
חלק מהאימהות מפצירות בילדים לספר לילדים על הבצפר או על הגעגועים, וחלק מהאבות מדברים לבת הזוג המתה בעצמם.
בכל מקרה, יש עקרון שחשוב מאוד להקפיד עליו כדי לא להעביר לילדים מסר כפול ולבלבל אותם:
לדבר על אבא/אמא אך ורק בזמן עבר, ובשום אופן לא בזמן הווה.
כלומר לא להגיד "תדברי עם אבא, הוא שומע אותך". או "אמא יודעת כמה אתה אוהב אותה". או "אבא רואה אותך כל הזמן". אנחנו המבוגרים יודעים היטב שמי שמת לא רואה, לא מרגיש ולא שומע. הוא כן הרגיש וראה כשהוא היה חי, אבל עכשיו כבר לא.
זה יכול להישמע כמו התעקשות סמנטית, אבל עבור ילדים שלא יודעים מעצמם מה זה אומר למות, לא יודעים לאן הולך מי שמת, ולא יודעים שמי שמת לא חוזר – כל מילה שלנו מתפרשת כמידע על מה זה אומר למות. אז קחו משפט כמו "דבר לאבא, הוא שומע אותך" תוסיפו אליו את העובדה שילדים מבינים את המילים שלנו פשוטו כמשמעו, ותקבלו ילד שמבין שלהיות מת פירושו להימצא איפושהו ולהיות בעל כוחות מיוחדים שמאפשרים לשמוע את הילד מרחוק.
אלה כמובן משפטים שהורים אומרים לילדים גם בלי קשר לקבר, אבל בקבר הכאב הוא ככ גדול שיש נטייה לנסות לרכך אותו על ידי המחשבה שאבא אכן קיים איפושהו. עבור המבוגרים זו מחשבה שבאמת יכולה להוות נחמה, או אפילו תפיסה רוחנית משמעותית, אבל עבור ילדים זה בעייתי כי הם עדיין לא יודעים את העובדות לגבי מה זה אומר להיות מת.
לסיכום,
אפשר בהחלט להיות יצירתיים ליד הקבר, לתת מקום ומרחב לכל הרגשות שעולים ולייצר כל "טקס" משפחתי שעולה על דעתכם. אבל במקביל לשים לב שלא מעבירים לילדים מסר כפול לפיו אבא נמצא איפושהו ומרגיש/שומע/רואה את הילד בזמן הווה.
