נתחיל מהסוף: אפשר ורצוי לקחת ילדים בכל גיל (בתנאי שהם רוצים) לבית קברות.
אני לקחתי את הבן שלי בפעם הראשונה כשהוא היה בן 4.5. סיפרתי לו על בית הקברות, ושאלתי אם הוא רוצה לבוא איתי. הוא רצה.
האם זה הכרחי? ממש לא.
ילדים (בעיקר צעירים) לא מבינים מה זה אומר למות. הם לא מבינים שמי שמת לא חוזר, לא מבינים לאן הולך הגוף של מי שמת, ולא מבינים שהמתים לא מרגישים חום קור או עצב.
במרחב שנוצר בין מה שהם יודעים לבין מה שהם לא יודעים נכנסים פחדים ונוצרות חרדות (למשל שבבית הקברות מסתובבים מתים, ושגם אבא עלול לצאת מהקבר ולחזור פתאום הביתה כזומבי/שלד מפחיד).
ולכן דווקא ביקור בבית הקברות הרבה פעמים עושה להם סדר.
שלושה דברים שחשוב לזכור בהקשר הזה:
1. ביקור בבית הקברות כנראה יגרום לילד לשאול שאלות. איתן למשל שאל אם אפשר להרים את המצבה ולראות את אבא מתחתיה.
הצורך של הילדים הוא להבין את המציאות שמסביבם, להבין את הסדר שבו הדברים עובדים וע"י כך להיות מסוגלים לצפות את מה שעומד לקרות. ולכן צריך לענות להם את האמת במילים פשוטות וקונרקטיות.
2. מומלץ שהביקור הראשון לא יהיה ביום של אזכרה, אלא ביקור אינטימי שלך עם הילדים בלבד, וזאת כדי שתוכלו להעניק להם את מלוא תשומת הלב.
3. יש ילדים שלא רוצים ללכת לבית הקברות. וגם זה בסדר גמור. חשוב להציע להם ללכת, ולגלות הבנה לכל דרך שבה הם מחליטים להתאבל.
יש ילדים שמסרבים בשנים הראשונות ואח"כ פתאום מבקשים ללכת. בדיוק כמו שאצל מבוגרים יש אינספור דרכים לגיטימיות להתאבל – אותו הדבר תקף גם לגבי ילדים.
הילדים שלנו חווים את האובדן דרכנו, וככל שהרגשות והמחשבות על האובדן ועל מה שנמצא בבית הקברות יהיו יותר מעובדים אצלנו, כך נוכל לתקשר זאת יותר בקלות עם הילדים שלנו בלי לחשוש לגרום לטראומה נוספת.
עומדים בפני הביקור הראשון בבית הקברות? או מתלבטים איך להעלות בפניהם את הנושא?
בהדרכה הדיגיטלית החדשה שלי "מדברים אובדן – לענות בבטחון על שאלות הילדים" אני נותנת תשובות והסברים מוכנים שיעזרו לכם לענות על השאלות הקשות שילדים שואלים על בית הקברות. וכן גם על השאלה שאיתן שאל אותי (והרבה מהילדים שואלים) לגבי מה נמצא מתחת למצבה. לחצו כאן לפרטים על ההדרכה.
גם אם כרגע אתם לא הולכים לקבר כי הילדים לא רוצים, וגם אם כרגע הם לא שואלים שום דבר – כדאי להיות מוכנים לרגע שבו משום מקום הם יבקשו ללכת, או ישאלו שאלה על איפה נמצא מי שמת.
